אומרים שהזכרון האישי נמתח על פני חמישה דורות.
תחילתה של רשימה זו היא בהוויה שבה אנו נמצאים בנקודת הזמן הנוכחית, הלוקחת את הזכרון האישי והקהילתי אל דרכי התגוננות שעברנו בעשרות השנים האחרונות במושב בדומה לרבים אחרים מאזרחי המדינה.
כתיבת הרשימה החלה בימים שהיינו בעין הסערה של יולי 2014 , כשמערכה נוספת של התגוננות על קיומה של המדינה היתה בעצומה. הרגשת המועקה מדיווחי החזית והעורף שלא הירפו זרקו את הזכרון האישי אל העבר בנסיון לדמיין "מה היינו עושים בלי כיפת ברזל?" . המועקה מאבדן חיים בסביבה הקרובה ומקרה מוות טבעי אך פתאומי של ילידת המושב, עדנה גובר-שחר, העמיקה את המועקה והרשימה נשארה במגירה, או ליתר דיוק, במחשב. לא עלתה לאינטרנט ולא נכנסה לבלוג.
אך, החיים, נהוג לומר, חזקים וכמו ברכבת הרים אחרי הצניחה למטה יש עליה.
אנו, צוות הארכיון המשכנו בפעילות השוטפת ואתמול מצאנו את עצמנו בהרגשה יותר טובה.
שתי סיבות לכך
כתיבת הספר על שמונים שנה לצופית הגיע לשלב של העברתו לידיי המעצבת והעורכת הגראפית. שלב איסוף החומר, הכתיבה, עריכת הטקסט והרצון ליצור קוהרנטיות על כל הדילמות הקשורות בכך, הוא מאחורינו.
הסיבה השניה הגיעה מכיוון בלתי צפוי והיא מוכרת לכל מי שעוסק בארכיונאות ובארומה המיתלווה הכוללת התרפקות על הנוסטלגיה אלא שהפעם היא הביאה איתה ניחוח אופטימי ויש שיגידו נאיבי.
דינה קליימן משדה ורבורג, מצאה בערמת החפצים ש"צריך לעשות בהם פעם סדר", ערמת עלוני "יחדיו" של בית הספר בצופית. וכמו תמיד זורקת אותנו ערמה כזאת לחיוכים, במיוחד כשמדובר בילדים שהיו בגיל בית ספר יסודי והיום הם הורים לילדים בגילאים אלה.
אלא שהפעם היה בעלונים משהו אופטימי שמתחבר להווה ומרים אותנו על גבי מעלית התקווה לעבר עתיד טוב יותר.
ותחילה כאמור בסקירת אמצעי ההתגוננות.
בשנות המרד הערבי הגדולׂ(1939-1936) הידוע גם כ"מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט עסקו מייסדי המושב הצעיר על הגנתו ב"עמדות" – שהיו על גגות שטוחים שיועדו לכך או בשוחות חפורות. ביום יצאו לעבודה עם נשק (אם היה) ובלילה בתורנויות במקומות אסטרטגים.
במלחמת העולם השניה כיבו את האורות כדי למנוע מהמטוסים האיטלקיים לראות היכן להטיל את הפצצות.
במלחמת השחרור היו פה ושם תעלות קישור ושמרו לפי תורנות בעמדות. בדומה לנוהל שהיה ב"מאורעות". ופעם אפילו חווינו פינוי של הנשים והילדים.
במבצע קלקליה שימש המושב למקום התכנסות והדי הקרב הרעידו את הזכוכיות.
במבצע קדש במקום לכבות את האורות צבענו את הזכוכיות של המכוניות בצבע כחול.
במלחמת ששת הימים היה מקלט ציבורי בבית הספר ונחפרו שוחות באדמה כשהן מכותרות בשקי חול.
רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר נבנו מקלטים ציבוריים שצוידו באביזרים ובאפשרות לשהייה ממושכת בהם. אלה כבר לא היו רלוונטיים במלחמת המפרץ הראשונה שהרי אז נדרשנו להתכנס דווקא בחדרים עיליים ואטומים הידועים בשם ממ"ד (מרחב מוגן דירתי).
בין לבין חלה חובה לבנות מקלטים תיקניים בצמוד לכל בית חדש שנבנה, מקלטים שיאפשרו
שהייה ממושכת למשפחה וזאת כתנאי לאישורי בנייה אולם גם הם לא היו רלוונטים במלחמת
המפרץ אם הם היו במרתפים או בקומת קרקע.
בשנים האחרונות התקצרו ההתראות בין האזעקה וההתראה לבין ה"בום" וההתגוננות עברה כאמור לחדרים אטומים או אפילו רק בחדרי מדרגות.
וכך לאורך הדורות הגענו ל"כיפת הברזל", ולצבע אדום.
במרחק של זמן מתקבלים בארכיון סיפורים ותיאורים מהמערכות השונוות, המזמינים חיוכים.
אחד מהם מקשר שני אירועים במרחק של שנות דור ואף יותר.
במלחמת המפרץ הראשונה נדרשנו להיכנס לחדרים אטומים. מספרת אחת מהוותיקות, המקלט שנבנה עשרים שנה קודם לכן כבר לא היה רלוונטי לסכנת הטילים עם החומרים הכימיים. נהפוך הוא, החשש מהגז השוקע למקומות נמוכים, אל המקלטים, דרש למצוא חדרים פנימיים מנויילנים ואטומים ובנוסף נדרשנו להיעזר במסכות נגד גזים.
הבעל, שעד האזעקה הראשון סרב לניילן את החדר בטענה שהסיכויים להיפגע פיזית גדולים מהסכנה להיפגע מהגז, החליט בכל זאת לניילן את החדר. בני הבית האחרים התארגנו בחדרון הקטן ואף ליוו את הסבתא בת השמונים ושש לחדר שהיה בתהליך איטום ולניילון, ובו בזמן גם לימדו את הסבתא לחבוש את המסכה. הישיבה עד להודעת השחרור מהחדר האטום נמשכה קרוב לשעה. התמונות והסרטון שצולמו בחדר מעלות חיוך למצב המוזר.
למחרת כאשר נשמע בלילה שוב אזעקה והלכנו להביא את הסבתא ממיטתה, מצאנו אותה שוכבת בחדר חשוך, מסרבת ללכת לחדר האטום בנימוק "אני לא צריכה ללכת לחדר אטום, כבר כיביתי את האור" ומהיכן הנימוק המשכנע? מהעובדה שבמלחמת העולם השניה כאשר האיטלקים הפציצו את תל אביב וצפונה לה, התבקשו גם תושבי השרון לכבות את האור. כיבוי אורות היתה "כיפת הברזל" דאז.
חשדנו שהסבתא העדיפה לשכב במיטתה במקום לצאת וללכת בקור ולהתקשט במסיכה הלא נוחה.
אבל לא המשכנו להציק לה.
במלחמת ששת הימים, נזכרת אחת החברות שהיתה אמא צעירה ותינוק בן עשרה ימים בחיקה על חוויות השהיה במקלט והחשש לצאת.
וגם אז המשיכו השוחות המכותרות בשקי חול להיות אמצעי התגוננות.
בחודש יולי השנה, במערכה הקשה שזכתה לשם "צוק איתן" למדנו ולימדנו את הילדים שיש להיכנס למקלט או לחדר ממוגן או להתחבא מאחורי קיר או להשטתח על האדמה ולשים ידיים על הראש ולשהות 10 דקות.
את מקומו של פעמון האזעקה העשוי מחישוק ברזל שהיה מזעיק בשעת צרה את כל החברים, מחליפות אתראות של סירנות המלוות בהודעות בתקשורת אבל הצבע האדום היה ונשאר צבען של המלחמות גם אם קוראים להן מבצעים או מערכות.
ומה עם השלום?
וכאן מקומה של הסיבה השניה הטובה ולאופטימיות הנושבת מעלוני "יחדיו" שהצטרפו אמש לאוסף הארכיון. ועמן התבטאויות על השלום שנכתבו בעלונים בשנים תשל"ח – תשל"ט (שלושה חדשים לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים).
הקלקה על התמונה תגדיל אותה
תחילתה של רשימה זו היא בהוויה שבה אנו נמצאים בנקודת הזמן הנוכחית, הלוקחת את הזכרון האישי והקהילתי אל דרכי התגוננות שעברנו בעשרות השנים האחרונות במושב בדומה לרבים אחרים מאזרחי המדינה.
כתיבת הרשימה החלה בימים שהיינו בעין הסערה של יולי 2014 , כשמערכה נוספת של התגוננות על קיומה של המדינה היתה בעצומה. הרגשת המועקה מדיווחי החזית והעורף שלא הירפו זרקו את הזכרון האישי אל העבר בנסיון לדמיין "מה היינו עושים בלי כיפת ברזל?" . המועקה מאבדן חיים בסביבה הקרובה ומקרה מוות טבעי אך פתאומי של ילידת המושב, עדנה גובר-שחר, העמיקה את המועקה והרשימה נשארה במגירה, או ליתר דיוק, במחשב. לא עלתה לאינטרנט ולא נכנסה לבלוג.
אך, החיים, נהוג לומר, חזקים וכמו ברכבת הרים אחרי הצניחה למטה יש עליה.
אנו, צוות הארכיון המשכנו בפעילות השוטפת ואתמול מצאנו את עצמנו בהרגשה יותר טובה.
שתי סיבות לכך
כתיבת הספר על שמונים שנה לצופית הגיע לשלב של העברתו לידיי המעצבת והעורכת הגראפית. שלב איסוף החומר, הכתיבה, עריכת הטקסט והרצון ליצור קוהרנטיות על כל הדילמות הקשורות בכך, הוא מאחורינו.
הסיבה השניה הגיעה מכיוון בלתי צפוי והיא מוכרת לכל מי שעוסק בארכיונאות ובארומה המיתלווה הכוללת התרפקות על הנוסטלגיה אלא שהפעם היא הביאה איתה ניחוח אופטימי ויש שיגידו נאיבי.
דינה קליימן משדה ורבורג, מצאה בערמת החפצים ש"צריך לעשות בהם פעם סדר", ערמת עלוני "יחדיו" של בית הספר בצופית. וכמו תמיד זורקת אותנו ערמה כזאת לחיוכים, במיוחד כשמדובר בילדים שהיו בגיל בית ספר יסודי והיום הם הורים לילדים בגילאים אלה.
אלא שהפעם היה בעלונים משהו אופטימי שמתחבר להווה ומרים אותנו על גבי מעלית התקווה לעבר עתיד טוב יותר.
ותחילה כאמור בסקירת אמצעי ההתגוננות.
בשנות המרד הערבי הגדולׂ(1939-1936) הידוע גם כ"מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט עסקו מייסדי המושב הצעיר על הגנתו ב"עמדות" – שהיו על גגות שטוחים שיועדו לכך או בשוחות חפורות. ביום יצאו לעבודה עם נשק (אם היה) ובלילה בתורנויות במקומות אסטרטגים.
במלחמת העולם השניה כיבו את האורות כדי למנוע מהמטוסים האיטלקיים לראות היכן להטיל את הפצצות.
במלחמת השחרור היו פה ושם תעלות קישור ושמרו לפי תורנות בעמדות. בדומה לנוהל שהיה ב"מאורעות". ופעם אפילו חווינו פינוי של הנשים והילדים.
במבצע קלקליה שימש המושב למקום התכנסות והדי הקרב הרעידו את הזכוכיות.
במבצע קדש במקום לכבות את האורות צבענו את הזכוכיות של המכוניות בצבע כחול.
במלחמת ששת הימים היה מקלט ציבורי בבית הספר ונחפרו שוחות באדמה כשהן מכותרות בשקי חול.
רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר נבנו מקלטים ציבוריים שצוידו באביזרים ובאפשרות לשהייה ממושכת בהם. אלה כבר לא היו רלוונטיים במלחמת המפרץ הראשונה שהרי אז נדרשנו להתכנס דווקא בחדרים עיליים ואטומים הידועים בשם ממ"ד (מרחב מוגן דירתי).
בשנים האחרונות התקצרו ההתראות בין האזעקה וההתראה לבין ה"בום" וההתגוננות עברה כאמור לחדרים אטומים או אפילו רק בחדרי מדרגות.
וכך לאורך הדורות הגענו ל"כיפת הברזל", ולצבע אדום.
במרחק של זמן מתקבלים בארכיון סיפורים ותיאורים מהמערכות השונוות, המזמינים חיוכים.
אחד מהם מקשר שני אירועים במרחק של שנות דור ואף יותר.
במלחמת המפרץ הראשונה נדרשנו להיכנס לחדרים אטומים. מספרת אחת מהוותיקות, המקלט שנבנה עשרים שנה קודם לכן כבר לא היה רלוונטי לסכנת הטילים עם החומרים הכימיים. נהפוך הוא, החשש מהגז השוקע למקומות נמוכים, אל המקלטים, דרש למצוא חדרים פנימיים מנויילנים ואטומים ובנוסף נדרשנו להיעזר במסכות נגד גזים.
הבעל, שעד האזעקה הראשון סרב לניילן את החדר בטענה שהסיכויים להיפגע פיזית גדולים מהסכנה להיפגע מהגז, החליט בכל זאת לניילן את החדר. בני הבית האחרים התארגנו בחדרון הקטן ואף ליוו את הסבתא בת השמונים ושש לחדר שהיה בתהליך איטום ולניילון, ובו בזמן גם לימדו את הסבתא לחבוש את המסכה. הישיבה עד להודעת השחרור מהחדר האטום נמשכה קרוב לשעה. התמונות והסרטון שצולמו בחדר מעלות חיוך למצב המוזר.
למחרת כאשר נשמע בלילה שוב אזעקה והלכנו להביא את הסבתא ממיטתה, מצאנו אותה שוכבת בחדר חשוך, מסרבת ללכת לחדר האטום בנימוק "אני לא צריכה ללכת לחדר אטום, כבר כיביתי את האור" ומהיכן הנימוק המשכנע? מהעובדה שבמלחמת העולם השניה כאשר האיטלקים הפציצו את תל אביב וצפונה לה, התבקשו גם תושבי השרון לכבות את האור. כיבוי אורות היתה "כיפת הברזל" דאז.
חשדנו שהסבתא העדיפה לשכב במיטתה במקום לצאת וללכת בקור ולהתקשט במסיכה הלא נוחה.
אבל לא המשכנו להציק לה.
במלחמת ששת הימים, נזכרת אחת החברות שהיתה אמא צעירה ותינוק בן עשרה ימים בחיקה על חוויות השהיה במקלט והחשש לצאת.
וגם אז המשיכו השוחות המכותרות בשקי חול להיות אמצעי התגוננות.
בחודש יולי השנה, במערכה הקשה שזכתה לשם "צוק איתן" למדנו ולימדנו את הילדים שיש להיכנס למקלט או לחדר ממוגן או להתחבא מאחורי קיר או להשטתח על האדמה ולשים ידיים על הראש ולשהות 10 דקות.
את מקומו של פעמון האזעקה העשוי מחישוק ברזל שהיה מזעיק בשעת צרה את כל החברים, מחליפות אתראות של סירנות המלוות בהודעות בתקשורת אבל הצבע האדום היה ונשאר צבען של המלחמות גם אם קוראים להן מבצעים או מערכות.
 |
| תמונת פעמון האזעקה לקוחה מחוברת "המנוף" של ארכיון קיבוץ גת. הקיבוץ ששכן ב"גבעת הקיבוצים "הסמוכה לצופית הידועה בשם "העוגן" |
ומה עם השלום?
וכאן מקומה של הסיבה השניה הטובה ולאופטימיות הנושבת מעלוני "יחדיו" שהצטרפו אמש לאוסף הארכיון. ועמן התבטאויות על השלום שנכתבו בעלונים בשנים תשל"ח – תשל"ט (שלושה חדשים לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים).
הקלקה על התמונה תגדיל אותה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה