ארכיון מושב צופית: הצדעה לבנין ולהסטוריה של בית הספר בצופית

יצאנו לדרך מונעים ברגשות ומצוידים בתחושה שאי אפשר לעבור לסדר היום בנקודה הסטורית חשובה כל כך - פרידה ממוסד שתיפקד והיה במרכז ההוויה בתולדות המושב במשך שמונים שנה.
הבנין הציבורי הראשון שנבנה במושב וכפי שנכתב בעיתון "דבר" מיום 22.1.1935 כאשר עדיין לא כל החברים עברו לגור בו.
הבנין התרוקן מייעודו המקורי לאחר מאבק ציבורי שנמשך כמה שנים וכנראה שעקב כך הגיע היום בו לא נמצא במערכת הבית ספרית, וזו העוטפת אותה מי שיתפנה לעסוק ב"איך נפרדים?" "איך מסכמים?"
השם שנבחר לתערוכה – שמונים שנה בלב – הגדיר את הרגשתינו.
תרמה לכך, מן הסתם, העובדה שהצוות כולל את הדור השני למייסדי המושב ולעובדה שכולנו דור ראשון לבוגרי בית הספר, וגם דורות ההמשך שלנו זכו ללמוד בבניין, חיפשנו דרך להיפרד מהמוסד הכל כך יקר לנו או בעצם מתקופה.

כפי שנכתב ברשימה הקודמת בבלוג זה, רצינו ולא ידענו איך, אבל, כפי שהתברר בדיעבד, לא הערכנו עד כמה יקר המוסד הזה למאות בוגריו , למורים ולתושבים בעבר ובהווה.
כל אלה שמעו, ראו, העבירו והפיצו את דבר התערוכה בדרכים המודרניות המחליפות את תופי הטאם טאם וכך הגיעו מאות מבקרים לתערוכה, החליפו זכרונות, שיתפו את המשפחות ואת דורות ההמשך תוך שהם מצביעים על תמונות, על עיתוני בית הספר, על המשחקים ונזכרים בימי בית הספר, חברים, מורים ועוד.
בספר הביקורים שהוצב בפתח התערוכה נכתבו תגובות מרגשות וברשימה שהכינונו מראש ביקשו רבים להצטרף לרשימת התפוצה של הארכיון.

מידגם קטנטן ממה שנכתב בספר הביקורים

לא כולם הבינו וידעו שצוות ארכיון המושב הוא זה שיזם את התערוכה ואסף מן היקב ומן הגורן תמונות ותיעוד . היו כאלה שחשבו כי לבית הספר היה ארכיון ואף הביעו תהיה כשהתברר שאין לבית הספר ולא היה ארכיון.
רבים עמדו וצילמו בטלפונים החכמים תמונות מהתערוכה והעבירו למי שלא ידע או לא יכול היה להגיע.
אנחנו, צוות הארכיו, יצאנו לדרך מצוידות בתחושה ובאמונה שנצליח לעשות משהו אלא שהתחושות שלנו חברו כנראה לתחושות של אחרים והתערוכה קמה וצמחה בעזרתם של חברים שנרתמו ותרמו מיכולותיהם וכשרונם בעיצוב, והקמה,
אנוך פארי, משה לזר, ינאי זקס, דני ברכה, זהר סיני, סמדר שחר, ענת בן פזי, הדס טאוסי ומי שנשאר בביית הספר - יעל ויניב (המינהלנית ואב הבית של בית הספר) שעזרו לנו רבות באיתור ציוד, מסמכים ועוד.
לוח הזמנים, החל מרגע נביטת רעיון התערוכה ועד למימושו היה קצר, כחודש ומחצה, והושפע מהעובדה ששנת הלימודים מסתיימת בסוף יוני ואחר כך כולם מתפזרים.
בדרך נולדה גם יוזמה ספונטינית פרטנית שהתחילה מרצון של יגאל שרגיאן, אחד מבוגרי בית הספר שגם בניו בין התלמידים , להצטלם ביום האחרון של שנת הלימדים. אשר ביקש להכין פלקט פרידה. סמדר שחר, הפיקה פלקט יפהפה ותוך כמה שעות ולילה הופצה הידיעה כי מי שרוצה להצטלם בצלצול הראשון האחרון, יבוא בבקר להצטלם.
בעודנו מצטלמים נרגשים: דורות של בוגרים עם דורות ההמשך, בצלצול הראשון ביום האחרון, יזמה זהר סיני. את הצעד שהניב את תמונת הצילום של כל תלמידי בית הספר ביום האחרון. המורים והתלמידים שיתפו פעולה וכך זכינו גם לתמונת סיום מרגשת בנוסף לתמונות הפרטניות שהצטלמו עם השלט והועלו לעמוד הפייסבוק של הארכיון.

את התמונה הצבנו בתערוכה מול התמונה הראשונה המצויה בידינו של ילדי בית הספר שבה מופיעים פחות מארבעים ילדים ואילו בתמונת הסיום מופיעים כ - 400 ילדים.

פעמים רבות אנחנו תוהים "למי אנחנו עמלים" ו"מה יעשה בחומר שאנחנו טורחים לשמור ולתעד, וכבר נאמר בפרקי אבות:
לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה.
וכן, תם ולא נשלם ,
עשינו לעצמנו עוד עבודה כי עכשו בתום החגיגה יש להמשיך לתעד ולשמור את כל מה שנאסף לקראת התערוכה במהלכה ולאחריה ...
כדאי לציין שחלק מהתמונות ומעבודות התלמידים שהיו מונחות בפינות נידחות, הגיעו אלינו רק מעצם העובדה שהצבנו עצמנו ככתובת ואלמלא כן היו מגיעים אל גל האשפה.
כנראה שככה זה כשאתה ארכיון יוזם.

וכך נראתה התערוכה על הקוליסות הגדולות הוצגו תמונות המחזור מצד אחד ומצידן השני תמונות מנושאים שונים.
על שולחנות בית ספר שעל יד החלונות הוצגו משחקים, ספרים, וציוד בית ספר משנים עברו.
השולחן העגול כלל עלוני "יחדיו" שיצא לאורך שנים וכן קטעים בודדים מתוך העלונים.
שימו לב: הקלקלה על כל אחת מהתמונות מגדילה אותן.