יום שבת, 1 בנובמבר 2014

ובנו בתים ונטעו פרדסים ואכלו פרים:

ואיך בנו? ואילו בתים בנו?
במהלך איסוף החומרים לכתיבת הספר, צופית - מושב בשרון, שהוא עיקר עיסוקנו בתקופה האחרונה, נחשפנו למידע המועט שיש בידינו בנושא בניית הבתים הראשונים.
עיקר המידע נמצא בכתובים אבל פה ושם מצאנו גם תמונות המתעדות וממחישות את מבני המגורים והרפת כאשר חלק ממה שבימינו כלול במגורים, לא תמיד היה כך. 

תכנית הבית האחידה הוכתבה להתיישבות האלף על ידי מול ולכן נקראו בתי הראשונים – בתי מול.

"תקציב היחידה נקבע ב - 374 לא''י בריבית של 8% לבניית שני חדרים ומטבח, יחד 30 מ''ר ומרפסת פתוחה - 4x2מ', ורפת על גבול שני מתיישבים, מחולקת ע''י קיר באמצע. גודלה של הרפת לכל מתיישב היה 3x 6 מ', בלי רצפה. מצורפת לרפת נבנתה מקלחת מבטון בגודל של1x2 מ',ובית שימוש אף הוא מצורף לרפת. ההלוואה למבנים ניתנה ל - 15 שנה. התשלום החודשי נקבע - 1.35 לא''י. עבודות הבנייה הוצאו לפועל ע'' בנק המשכנתאות ולא הורשו לנו להכניס כל שינוי בתכנית הבנייה. אפילו את המרפסת אסרו לסגורהיחס הקפדני נבע מתוך החשש שמא נסתבך בחובות ולא נוכל לעמוד בתשלומים לבנק". מתוך ספר צופית עמ' 25 - 31
בפרוטוקול מיום  5.8.1932  נכתב:  "לבסוף הסכמנו לבית של 2.70 מ' גובה".
אמנם אסרו לסגור את המרפסות אבל ברגע שהתאפשר מבחינה פיננסית נסגרו המרפסות בחלונות ודלת כניסה.


אפרים אברמסון, שהגיע לצופית עם הוריו בגיל שלוש וחצי, כתב בפרק ילדות ונעורים בצופית טרום מלחמת השחרור :
http://www.tsofit.org.il/aay/

"באנו לבית קטן שכל גודלו אולי 40 מטר: 2 חדרים קטנים: אולי 4X 4 מטר ומטבח בגודל 2 מ' X 1.5 מ' שפנה לצד הצפוני - הקריר. בקיר הצפוני היה ממוקם ארון-אוויר ששימש כאילו מקרר. מרפסת פתוחה אשר במשך הזמן אבא סגר אותה כמו כולם והיא שימשה לנו כחדר אוכל וגם לבילוי ושיחות משפחתיות.
הריהוט המועט שהועמס על המשאית: מיטות ברזל של הורים ומיטת ברזל קטנה בשבילי; ארון סטנדרטי גבוה וצר שבאחת משתי דלתותיו הייתה מראה גדולה (אצל הרבה מייסדים ראיתי ארון כזה); מזנון כפול אחד רוכב על השני; שולחן כבד אליפסי ועד שולחן אוכל עם כמה כסאות; תנור קטן שחור עומד על 4 רגליים שבו אמא אפתה לחם; פרימוס; מנורות נפט; כלי אוכל ומטבח וכמובן מגהץ על גחלים. "

הצריפים -
אלה הוקמו שלא לפי התכנית אלא לפי הצרכים. כך נבנו צריפים להורים של המתיישבים או לבני משפחה אחרים שנסמכו אליהם. הצריפים הוקמו גם כמבני ציבור ארעיים.

הידועים שביניהם היו צריף המזכירות והמחסנים וכן צריף "הפועל"  שנבנה ככיסוי לפעילות של ההנגה.
לאחר הקמת המדינה בשנת 1949 הובאו צריפים דו משפחתיים כאשר לכל משפחה היה חדר, מטבח ופרוזדור כניסה קטן. הצריפים שימשו כמגורים זמניים במשך כשלוש – רבע שנים עד להקמת מבני הקבע בהרחבה.
למותר לציין שהמקלחות והשירותים נשארו מחוץ למבני המגורים...


יום שישי, 19 בספטמבר 2014

שיר עתידנו וסיפורי עברנו

כותרת רשימה זו היא הצהרה וגם תמצית עיסוקנו בעבר למען העתיד.
עיקר עיסוקנו בשנה החולפת נסב סביב הספר, העומד לצאת לאור.
כתיבת הספר  שהתחילה לפני שנה
, הסתמכה על מקורות מגוונים, ביניהם "ספר צופית", מאסף חשוב ומרתק של מסמכים ועדויות שיצא לאור לפני חמישים שנה וסיכם את שלושים השנים הראשונות.
הספר העומד לצאת לאור, צופית- מושב בשרון,  מרחיב את היריעה ומספר את קורות המושב וחיי אנשיו ב-80  השנים שעברו מאז היווסדו.
יואב רגב, חוקר וכותב ספרים בנושאי ארץ ישראל שכתב וערך את הספר, היטיב לתאר את רקמת
החיים על רקע ההתפתחות ההיסטורית הכללית של המדינה לפני הקמתה ולאחריה.
בצד תיאור המהלכים ההיסטוריים וכדי להמחיש את השפעתם על הפרט, מובאים תיאורים ועדויות שנכתבו בגוף ראשון או על סמך ראיונות שנערכו עם אנשי צופית.
צוות הארכיון שימש כוועדת מערכת ועזר לאסוף ולהנגיש את החומרים.
בימים אלה נמצא הספר בשלבי עיצוב וניתן להזמין עותק שלו במזכירות הוועד המקומי.


תקוותנו היא שעיון בספר זה יתרום להעמקת השורשים ולחיזוק השייכות למושב ולחיי הקהילה המיוחדים לנו




במקביל עסקנו גם בפעילויות השוטפות וברשימות שפרסמנו בבלוג זה במהלך השנה – הבאנו לידי ביטוי קטעים ונושאים המאירים את העשייה בשנה החולפת ובהם:
    מנהרת הזמן
    כנס 80 להתיישבות האלף 
    מה טמון בתמונה?
    איך זה קרה?
    הצדעה לשורדים את התופת 
    חג שבועות על ציר הזמן
    מתגוננים במלחמות וכמהים לשלום
.


לכבוד פתיחת השנה ועם התקרב חג המעלות אנו מציגים במבואה של מועדון התרבות את
 "שירת הנוער- שיר עתידנו" ובה חפצים ותיעוד מידגמי של פעילויות הנוער במושב  המשתרעות במשך שלושה דורות: בין השאר -
* תמונה ובה קבוצה במחנה נוער בשנת 1949,
* תעודות הצטיינות במפעלי התנועה, ציוד ששימש בטיולים ומחנות ועוד.
והצעירים שבינינו יוכלו ללמוד מה זה "במעלה" ואיך ולמה קיבלנו ב-1951
תעודה עם "טפיחה על הכתף" ?
מאיפה צץ הקומקום המפויח הנמצא בתחתית ארון התצוגה?
מה מספרים יומני המדריכיםמהשנים 1986-7?
ו- דגל קבוצת צבר – צופית שנרקם בעבודת יד בשנת 1954
והחולצה הכחולה – שעל כל העדיים – שתמיד עולה, גם היא שם.
וכל אלה הופקדו בארכיון ע"י אלה שנותנים כבוד לעבר ומעשירים את ההווה.






ונסיים בברכת שנה טובה ומבורכת


יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

מתגוננים במלחמות וכמהים לשלום-


 אומרים שהזכרון האישי נמתח על פני חמישה דורות.
תחילתה של רשימה זו היא בהוויה שבה אנו נמצאים בנקודת הזמן הנוכחית, הלוקחת את הזכרון האישי והקהילתי אל דרכי התגוננות שעברנו בעשרות השנים האחרונות במושב בדומה לרבים אחרים מאזרחי המדינה.
כתיבת הרשימה החלה בימים שהיינו בעין הסערה של יולי 2014 , כשמערכה נוספת של התגוננות על קיומה של המדינה היתה בעצומה. הרגשת המועקה מדיווחי החזית והעורף שלא הירפו זרקו את הזכרון האישי אל העבר בנסיון לדמיין "מה היינו עושים בלי כיפת ברזל?" . המועקה מאבדן חיים בסביבה הקרובה ומקרה מוות טבעי אך פתאומי של ילידת המושב, עדנה גובר-שחר, העמיקה את המועקה והרשימה נשארה במגירה, או ליתר דיוק, במחשב. לא עלתה לאינטרנט ולא נכנסה לבלוג.
אך, החיים, נהוג לומר, חזקים וכמו ברכבת הרים אחרי הצניחה למטה יש עליה.
אנו, צוות הארכיון המשכנו בפעילות השוטפת ואתמול מצאנו את עצמנו בהרגשה יותר טובה.
שתי סיבות לכך
כתיבת הספר על שמונים שנה לצופית הגיע לשלב של העברתו לידיי המעצבת והעורכת הגראפית. שלב איסוף החומר, הכתיבה, עריכת הטקסט והרצון ליצור קוהרנטיות על כל הדילמות הקשורות בכך, הוא מאחורינו.
הסיבה השניה הגיעה מכיוון בלתי צפוי והיא מוכרת לכל מי שעוסק בארכיונאות ובארומה המיתלווה הכוללת התרפקות על הנוסטלגיה אלא שהפעם היא הביאה איתה ניחוח אופטימי ויש שיגידו נאיבי.
דינה קליימן משדה ורבורג, מצאה בערמת החפצים ש"צריך לעשות בהם פעם סדר", ערמת עלוני "יחדיו" של בית הספר בצופית. וכמו תמיד זורקת אותנו ערמה כזאת לחיוכים, במיוחד כשמדובר בילדים שהיו בגיל בית ספר יסודי והיום הם הורים לילדים בגילאים אלה.
אלא שהפעם היה בעלונים משהו אופטימי שמתחבר להווה ומרים אותנו על גבי מעלית התקווה לעבר עתיד טוב יותר.


 ותחילה כאמור בסקירת אמצעי ההתגוננות.

בשנות המרד הערבי הגדולׂ(1939-1936) הידוע גם כ"מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט עסקו מייסדי המושב הצעיר על הגנתו ב"עמדות" – שהיו על גגות  שטוחים שיועדו לכך או בשוחות חפורות. ביום יצאו לעבודה עם נשק (אם היה) ובלילה בתורנויות במקומות אסטרטגים.
במלחמת העולם השניה כיבו את האורות כדי למנוע מהמטוסים האיטלקיים לראות היכן להטיל את הפצצות.
במלחמת השחרור היו פה ושם תעלות קישור ושמרו לפי תורנות בעמדות. בדומה לנוהל שהיה ב"מאורעות". ופעם אפילו חווינו פינוי של הנשים והילדים.
במבצע קלקליה שימש המושב למקום התכנסות והדי הקרב הרעידו את הזכוכיות.
במבצע קדש במקום לכבות את האורות צבענו את הזכוכיות של המכוניות בצבע כחול.
במלחמת ששת הימים היה מקלט ציבורי  בבית הספר  ונחפרו שוחות באדמה כשהן מכותרות בשקי חול.

רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר נבנו מקלטים ציבוריים שצוידו באביזרים ובאפשרות לשהייה ממושכת בהם. אלה כבר לא היו רלוונטיים במלחמת המפרץ הראשונה שהרי אז נדרשנו להתכנס דווקא בחדרים עיליים ואטומים הידועים בשם ממ"ד (מרחב מוגן דירתי)

בין לבין חלה חובה לבנות מקלטים תיקניים בצמוד לכל בית חדש שנבנה, מקלטים שיאפשרו שהייה ממושכת למשפחה וזאת כתנאי לאישורי בנייה אולם גם הם לא היו רלוונטים במלחמת המפרץ אם הם היו במרתפים או בקומת קרקע.
בשנים האחרונות התקצרו ההתראות בין האזעקה וההתראה לבין ה"בום" וההתגוננות עברה כאמור לחדרים אטומים או אפילו רק בחדרי מדרגות.
וכך לאורך הדורות הגענו ל"כיפת הברזל", ולצבע אדום.

במרחק של זמן מתקבלים בארכיון סיפורים ותיאורים מהמערכות השונוות, המזמינים חיוכים.
אחד מהם מקשר שני אירועים במרחק של שנות דור ואף יותר.
במלחמת המפרץ הראשונה נדרשנו להיכנס לחדרים אטומים. מספרת אחת מהוותיקות, המקלט שנבנה עשרים שנה קודם לכן כבר לא היה רלוונטי לסכנת הטילים עם החומרים הכימיים. נהפוך הוא, החשש מהגז השוקע למקומות נמוכים, אל המקלטים, דרש למצוא חדרים פנימיים מנויילנים ואטומים ובנוסף נדרשנו להיעזר במסכות נגד גזים.
הבעל, שעד האזעקה הראשון סרב לניילן את החדר בטענה שהסיכויים להיפגע פיזית גדולים מהסכנה להיפגע מהגז, החליט בכל זאת לניילן את החדר. בני הבית האחרים התארגנו בחדרון הקטן ואף ליוו את הסבתא בת השמונים ושש לחדר שהיה בתהליך איטום ולניילון, ובו בזמן גם לימדו את הסבתא לחבוש את המסכה. הישיבה עד להודעת השחרור מהחדר האטום נמשכה קרוב לשעה. התמונות והסרטון שצולמו בחדר מעלות חיוך למצב המוזר.
למחרת כאשר נשמע בלילה שוב אזעקה והלכנו להביא את הסבתא ממיטתה, מצאנו אותה שוכבת בחדר חשוך, מסרבת ללכת לחדר האטום בנימוק "אני לא צריכה ללכת לחדר אטום, כבר כיביתי את האור" ומהיכן הנימוק המשכנע? מהעובדה שבמלחמת העולם השניה כאשר האיטלקים הפציצו את תל אביב וצפונה לה, התבקשו גם תושבי השרון לכבות את האור. כיבוי אורות היתה "כיפת הברזל" דאז.

חשדנו שהסבתא העדיפה לשכב במיטתה במקום לצאת וללכת בקור ולהתקשט במסיכה הלא נוחה.
אבל לא המשכנו להציק לה.

במלחמת ששת הימים, נזכרת אחת החברות שהיתה אמא צעירה ותינוק בן עשרה ימים בחיקה על  חוויות השהיה במקלט והחשש לצאת.
וגם אז המשיכו השוחות  המכותרות בשקי חול להיות אמצעי התגוננות.
בחודש יולי השנה, במערכה הקשה שזכתה לשם "צוק איתן" למדנו ולימדנו את הילדים שיש להיכנס למקלט או לחדר ממוגן או להתחבא מאחורי קיר או להשטתח על האדמה ולשים ידיים על הראש ולשהות 10 דקות.
את מקומו של פעמון האזעקה העשוי מחישוק ברזל שהיה מזעיק בשעת צרה את כל החברים, מחליפות אתראות של סירנות המלוות בהודעות בתקשורת אבל הצבע האדום היה ונשאר צבען של המלחמות גם אם קוראים להן מבצעים או מערכות.
תמונת פעמון האזעקה לקוחה מחוברת "המנוף" של ארכיון קיבוץ גת.
הקיבוץ ששכן ב"גבעת הקיבוצים "הסמוכה לצופית הידועה בשם "העוגן"

ומה עם השלום?
וכאן מקומה של הסיבה השניה הטובה  ולאופטימיות הנושבת מעלוני "יחדיו" שהצטרפו אמש לאוסף הארכיון. ועמן התבטאויות על השלום שנכתבו בעלונים בשנים תשל"ח – תשל"ט (שלושה חדשים לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים).

הקלקה על התמונה תגדיל אותה







יום שני, 2 ביוני 2014

חג שבועות על ציר הזמן


 1949 - בבית הספר -כיתות ז - ח 
רשימה זו – ה – 50 במספר בבלוג הארכיון, מוקדשת לחג הביכורים שמועדו חל ביום החמישים (שבעה שבועות ועוד יום) לספירת העומר. סמיכות כתיבת פוסט זה לחג שזכה להכיל שמות ואיפיונים יותר מכל מועד אחר, הביאה לבחירת נושא הרשימה: חג שבועות על ציר הזמן 
התמונה משנת 1937, של ילדי בית הספר ליד הבניין ההולך ומוקם במרכז המושב, היא התיעוד הראשון שיש בארכיון לחג שבועות כמו גם לבניית בית הספר.  כל אחת מהתמונות האחרות מתעדת כמובן את הזמן והמקום כולל האווירה. בנקודת הזמן בו התרחש האירוע והן מדברות בעד עצמן.
לתשומת לב
הקלקה על תמונה - מגדילה אותה.
תחילה נזכיר את השמות המאפיינים את החג בישובים החקלאיים, הלא הם: 

חג הקציר וחג הביכורים 
עיון חטוף בויקיפדיה מעלה את "קציר" השמות הנוספים דלהלן:"חקת שבעה" קיצורם של כלל שמות החג:
חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל.
כינוי נוסף שניתן לחג הוא
 חג המיםמכיוון שילדים ונערים נוהגים לעשות בו מלחמות מים  בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה
ומכיוון שבמושב חקלאי אנו חיים, נייחס את האיזכורים לחג בתוספת תיעוד בתמונות מידגמיות לגלגוליו של החג על  ציר הזמן. 
1940 חג הבאת הביכורים בהשתתפות אברהם הרצפלד

כתבה מתוך עיתון דבר מיום 14.6.1940 עמוד 6 


"בשנות העשרים החלו חלוצי העמק להחיות את טקסי הביכורים של היהדות העתיקה. החזרה לארץ המקרא, קדושת החקלאות ואידיאל עבודת הכפיים נתנו דחף רוחני חזק לחדש את חג השבועות כחג הביכורים,פשוטו כמשמעו.
יש להדגיש שבשנים הראשונות התנהלה התהלוכה של ישובי עמק יזרעאל באיסרו חג שבועות ולא בחג עצמו
."  
מתוך אתר חגים

גם במושב צופית כבישובים חקלאיים אחרים קיבל החג תשומת לב ייחודית
. במשך עשרות שנים אופיין החג בטקסי הבאת הביכורים שבהם נפדו הביכורים והתרומה הועברה לקהק"ל. 

הטקסים בוימו כשיחזור של הבאת הביכורים לבית המקדש עם "כהנים", ריקודים, שירים, מחללים בחליליות וכרוז. התפאורה כללה חבילות חציר, "שערים" עשויים מענפים ירוקים,  שדרכם נכנס הקהל לאיזור האירוע. 
1939 - בשטח שממערב ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית


1941 - בשטח שממערב ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית
החזרות של הריקודים והשירים נמשכו במשך כמה שבועות. הלבוש הלבן היה חובה. לפעמים זכה גם הראש לכסות של כובע ולפעמים החליף סדין או חיתול לבן את הכובע והזר על הראש היה כמובן חלק מהלבוש.

 1937 - הקומה הראשונה בבית הספר כבר קיימת והשנייה בבנייה


1949 - תזמורת החליליות של בית הספר בניצוחו של רפי בן משה - המלווה באקרודיון

1954 בנות כתה ז-ח בריקוד הכהנות בשטח של מגרש הספורט

חג שבועות בשדרות ראובן בכניסה לצופית 

מקום הטקס  
היו שנים בהם התקיים מערבית  ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית בכביש 554 דהיום,  במשותף עם רמת הכובש, גן חיים ותושבים אחרים שחיו בשכנות. 
בשנים אחרות התקיים הטקס בבית הספר ובחלק מהשנים היה טקס משותף ליישובי המועצה האזורית
השרון התיכון שהתקיים בבית ברל או בסמוך לו. היו שנים שהתקיים במגרש הספורט ב"הרחבה" ברחוב הקשת דהיום. 
גם "שדרות ראובן" – בכניסה למושב ברחוב "מעלה הגן" היוו במשך שנים אחדות מקום להתכנסות ולקיום הטקס. 
בעשורים האחרונים חזר מגרש הספורט.הגדול ב"הרחבה" להוות את מקום ההתקהלות ואופי החג והטקסים השתנה:
התהלוכות משמשות ליצוג ענפים ונושאים שונים שחלקם קשור לחקלאות וחלקם לסדר היום הארצי.
מילות השיר."מי ברכב מי ברגל מי יצעד בסך.." משקפות יותר מאשר "סלינו על כפינו הבאנו ביכורים.."
 מנהג התזת מים כבש מקום (של השתעשעות ) בחמש השנים האחרונות. 
מחזורי ילודה שגדלו עם התוספת של "שכון בנים" הולידו נוהג חדש ומרגש של הבאת התינוקות שנולדו בשנה שחלפה לקדמת הבמה והם הם הביכורים העכשווים. 
על הבמה מופיעים ילדי גן וכתות היסוד בריקודים ושירי חג. כל שכבת גיל מקבלת עגלה ואותה מקשטים בבקר יום התהלוכה לפי נושא נבחר. בנוסף מצטרפים לתהלוכה באופן עצמאי חקלאים המציגים את ענפי הייצור שלהם. 
מנחה האירוע הוא המחליף של הכרוז המסורתי והוא המודיע על סדר ההופעות. 
הצד הגסטרונומי מוסדר בתשלום שחלקו לכיסוי הוצאות וחלקו לכיסוי מפעלי נוער. 
בשנה זו החל נוהג הבאת ביכורי התינוקות

החל משנת 2005 נכנס מרכיב שאין לו כל קשר עם חג הביכורים ואף לא עם חג הקציר ולא עם כל שם אחר מהשמות המסורתיים של החג – המיתקנים המתנפחים. 
אין ספק שהשם "הקהל" המשויך לחג מתקיים, והמתנפחים תורמים להתקהלות של התושבים במקום ושל אורחים כמו גם המרכיבים האחרים של החג.


  
2013 - תותים - בשירה וריקוד

עגלת פרי הדר 
לפני שנתיים, בתשע"ב, נוספה תצוגה של כלים חקלאיים שהקדשנו לה מקום בבלוג זה בשם "מחזירים את הצבע הירוק ללחיים של שבועות".
נסיים באיזכור מחג השבועות תשע"ג, שנת השמונים למושב, שהכיל את המסורות שהצטברו לאורך השנים:
תנובה חקלאית : חלב, פרות וירקות, תהלוכה עם עגלות מקושטות, כלים חקלאים ו"שפריצים" של מים, טקס על הבמה כולל הופעות, ברכות לתינוקות שנולדו, לבני המצווה ולמתגייסים לצ.ה.ל , מתנפחים וקהל רב.
הקישור לאלבום שבועות 2013 כולל גם את ההכנות :
https://plus.google.com/photos/102010924643542648889/albums/5880666876618879425?banner=pwa
עוד אלבומי שבועות מהשנים 2003 – 2013  בגלריה של אתר המושב http://www.tsofit.org.il/wqd/
ותמונות מאוספים משפחתיים https://plus.google.com/photos/102010924643542648889/albums/5879233621914187297?banner=pwa
ואמרו כבר רבותינו:  וחג שבועות תעשה לך




יום שלישי, 29 באפריל 2014

הצדעה לשורדים את התופת

רשימה זו מוקדשת לאלה מבינינו שעברו את התופת ושרדו.
32 משפחות הגיעו למושב לאחר קום המדינה בחפשם אחר מקום בו יוכלו להקים בית ומשפחה.
רובם עברו גם אחרי המלחמה תלאות רבות ואף נאלצו לשהות במחנות שהקימו הבריטים בקפריסין.
שם ראו את הארץ מנגד ואליה לא יכלו עדיין להגיע.
המושב בן החמש עשרה ששרד את מלחמת הקיום המקומית קלט אותם בשמחה וכעבור עוד כמה שנים זכו להגשים את החלום לבית ולנחלה ושם הצטרפו לכלל המתיישבים שסיפקו מזון למדינה הצעירה שקלטה בבת אחת מאות עולים.
לא לכולם התאימה צורת החיים והם עברו לחיות במקומות אחרים.
כעבור עוד 15 שנים כשהמושב ציין 30 להיווסדו, הוחלט לכתוב ספר ולהקדיש פרק מיוחד לסיפורם של השורדים. הפרק נקרא "
מהתופת לחיים חדשים" והוא צבר סיפורים אישיים של אלה החיים עמנו כאן. כל סיפור בפני עצמו הוא תיעוד אישי קשה וכולם יחד מציגים חלק מהמסכת הכללית שהתנסו בה באירופה במלחמת העולם.
בהמשך הגיעו אלינו עוד חברים ותושבים, שהיו ילדים ועברו בדרך זו או אחרת את המלחמה.
לידיה אברסמון
http://www.tsofit.org.il/b23/ היתה רק בת שבע כשגייסות היטלר פלשו לפולניה, כאשר בבוקר בהיר אחד הופיעו מפציצים גרמניים בשמי העיירה שהפציצו ללא רחם.
צ'רנה ודוד אהרון
http://www.tsofit.org.il/awn מספרים כי יחד עברו את כל מדורי הגיהנום, נשארו בחיים.
רחל הפלינג
http://www.tsofit.org.il/a2m/  מספרת כי : בקיץ 1941, ביום ששי אחד לפנות ערב, נסוגו הרוסים מצ'רנוביץ והגרמנים באו במקומם. קבלת הפנים הראשונה שערכו ליהודים היתה עקובה מדם.
אליהו פרסטר
http://www.tsofit.org.il/6g7/   מספר כי כשקלגסי היטלר החריבו את עיירת מולדתו דוברא היה רק בן שלוש עשרה.
חנה צחור ששהתה בבלוק הניסויים של מנגלה, הסכימה רק בשנת 2003 לספר את מסכת הזוועות שעברה. סיפורה פורסם לראשונה ב 29.4.2003 במעריב http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/470/520.html

אלה השורדים החיים איתנו גם היום.
מדי שנה הם או צאצאיהם מגיעים לטקס ומדליקים נר זכרון. המושב גדל ונראה כי מעטים מבינינו קראו  את העדויות שתועדו בספר צופית שהוקלד כטקסט דיגיטלי והועלה לאתר המושב, פרק י'
http://www.tsofit.org.il/5mr/ .  

 הסיפור המיוחד של הקמת האנדרטה כפי שתועד בארכיון מובא באתר המושב בפרק מיוחד. 




   


יום שבת, 22 במרץ 2014

איך זה קרה ?


ליונתן גפן 
יש תשובה לשאלה "איך שיר נולד?" . 
לאה נאור יודעת לתת מענה לשאלה "איך קיבלו את התורה?"  בשיר - "ככה בדיוק קרה". 

אבל אנחנו מתמודדים עם שאלה אחרת - שאלה מקומית והסטורית -  "איך זה קרה?"

איך נוסד המושב ואיך מספרים את תולדותיו?
השנים עוברות והוא לא קופא על שמריו.
שרים לו שירים וחוגגים לו ימי הולדת
אבל איך מחברים את הכל לתמונה כוללת?

איך מעבירים את תולדות הימים בעזרת מילים ?
מילים שהיו חלק מההוויה ועברו מן העולם עם חלוף הזמן?

החל ממילים פשוטות יום-יומיות כמו פתיליה, אידיאל, פיילה, וספרטור, 
עבור דרך מושגים כמו "עליה ליגאלית" "כנופיות", ועד למושגים מקומיים כמו " הזקן" "החמור של קוסובר" "הים של גינזבורג" או "הים של אורי" ומה למדנו מ"הפר של גובר"?
ואיך מסבירים מה זה "חיפושים באוטובוס" כשמתכוונים להברחות של מזון מתוקצב ומפוקח? 
ואיך מספרים לדור שעומד כל הלילה בתור לרכישת אייפון חדש, שפעם חיכו בתור לבוקסות ומיכלים כדי לקטוף תפוזים?   

בני צופית וחברים ממיינים את התפוזים שהגיעו בבוקסות לבית האריזה
ציירה לחג העשרים של המושב- אהובה גרייבר



ישראל זומר רוכב על החמור

ואיך מסבירים על מכסות ביצים, על מדגרה ועל המחלבה? יצרניה וצרכניה? על "גאולת קרקע" ועל כך שקק"ל הקיימת בזכות תרומתנו , הפכה כלי בידי המבקשים לנשלנו? 
ו"עמדות" או "סליקים" וגם "כחול לכביסה" או "ארון אויר" ? 
ואיפה זה "גבעת הקיבוצים" או  "העוגן?" ולמה הם נקראים כך? מתי, למה ואיפה חגגו את חג הביקורים  הגדול ולכבוד מה?
הקלקה על התמונה תגדיל אותה

ואיך מסבירים עבודות חקלאיות כגון "פתיחת גומות" או עבודות ביתיות כמו "תיקון גרביים"?
ומה על מסתננים, פדאיונים? וסתם גנבים ומה ההבדלים?
ואיך גויסו לשרות מילואים גם מכוניות ואפילו חמורים?
ואיך מסבירים שפעם לא היו כבישים ואפילו לא מדרכות
לא טלויזיה, לא טלפונים ואפילו לא מחשבים???
איך מגייסים מילים, מושגים,  תמונות וזכרונות לספר על "אותם הימים ועל מה שהיה"
כדי לרקום תמונה שתתן את התשובה לשאלה - "איך זה  קרה ?".

           

  
 "לא קלה הדרך, לא קלה"
אבל, בחודשים אלה, שוקד צוות הארכיון יחד עם החוקר והכותב , יואב רגב,
ללקט, לנפות, לחבר ולספר את ספר לידת המושב והתפתחותו.


ואם יש לכם עוד מילים, מושגים וסיפורים, שילחו לנו ואולי יכנסו לספר "דברי הימים" ברבות השנים.
לכתובת: arctsofit@gmail.com