יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

מתגוננים במלחמות וכמהים לשלום-


 אומרים שהזכרון האישי נמתח על פני חמישה דורות.
תחילתה של רשימה זו היא בהוויה שבה אנו נמצאים בנקודת הזמן הנוכחית, הלוקחת את הזכרון האישי והקהילתי אל דרכי התגוננות שעברנו בעשרות השנים האחרונות במושב בדומה לרבים אחרים מאזרחי המדינה.
כתיבת הרשימה החלה בימים שהיינו בעין הסערה של יולי 2014 , כשמערכה נוספת של התגוננות על קיומה של המדינה היתה בעצומה. הרגשת המועקה מדיווחי החזית והעורף שלא הירפו זרקו את הזכרון האישי אל העבר בנסיון לדמיין "מה היינו עושים בלי כיפת ברזל?" . המועקה מאבדן חיים בסביבה הקרובה ומקרה מוות טבעי אך פתאומי של ילידת המושב, עדנה גובר-שחר, העמיקה את המועקה והרשימה נשארה במגירה, או ליתר דיוק, במחשב. לא עלתה לאינטרנט ולא נכנסה לבלוג.
אך, החיים, נהוג לומר, חזקים וכמו ברכבת הרים אחרי הצניחה למטה יש עליה.
אנו, צוות הארכיון המשכנו בפעילות השוטפת ואתמול מצאנו את עצמנו בהרגשה יותר טובה.
שתי סיבות לכך
כתיבת הספר על שמונים שנה לצופית הגיע לשלב של העברתו לידיי המעצבת והעורכת הגראפית. שלב איסוף החומר, הכתיבה, עריכת הטקסט והרצון ליצור קוהרנטיות על כל הדילמות הקשורות בכך, הוא מאחורינו.
הסיבה השניה הגיעה מכיוון בלתי צפוי והיא מוכרת לכל מי שעוסק בארכיונאות ובארומה המיתלווה הכוללת התרפקות על הנוסטלגיה אלא שהפעם היא הביאה איתה ניחוח אופטימי ויש שיגידו נאיבי.
דינה קליימן משדה ורבורג, מצאה בערמת החפצים ש"צריך לעשות בהם פעם סדר", ערמת עלוני "יחדיו" של בית הספר בצופית. וכמו תמיד זורקת אותנו ערמה כזאת לחיוכים, במיוחד כשמדובר בילדים שהיו בגיל בית ספר יסודי והיום הם הורים לילדים בגילאים אלה.
אלא שהפעם היה בעלונים משהו אופטימי שמתחבר להווה ומרים אותנו על גבי מעלית התקווה לעבר עתיד טוב יותר.


 ותחילה כאמור בסקירת אמצעי ההתגוננות.

בשנות המרד הערבי הגדולׂ(1939-1936) הידוע גם כ"מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט עסקו מייסדי המושב הצעיר על הגנתו ב"עמדות" – שהיו על גגות  שטוחים שיועדו לכך או בשוחות חפורות. ביום יצאו לעבודה עם נשק (אם היה) ובלילה בתורנויות במקומות אסטרטגים.
במלחמת העולם השניה כיבו את האורות כדי למנוע מהמטוסים האיטלקיים לראות היכן להטיל את הפצצות.
במלחמת השחרור היו פה ושם תעלות קישור ושמרו לפי תורנות בעמדות. בדומה לנוהל שהיה ב"מאורעות". ופעם אפילו חווינו פינוי של הנשים והילדים.
במבצע קלקליה שימש המושב למקום התכנסות והדי הקרב הרעידו את הזכוכיות.
במבצע קדש במקום לכבות את האורות צבענו את הזכוכיות של המכוניות בצבע כחול.
במלחמת ששת הימים היה מקלט ציבורי  בבית הספר  ונחפרו שוחות באדמה כשהן מכותרות בשקי חול.

רק כשנתיים-שלוש מאוחר יותר נבנו מקלטים ציבוריים שצוידו באביזרים ובאפשרות לשהייה ממושכת בהם. אלה כבר לא היו רלוונטיים במלחמת המפרץ הראשונה שהרי אז נדרשנו להתכנס דווקא בחדרים עיליים ואטומים הידועים בשם ממ"ד (מרחב מוגן דירתי)

בין לבין חלה חובה לבנות מקלטים תיקניים בצמוד לכל בית חדש שנבנה, מקלטים שיאפשרו שהייה ממושכת למשפחה וזאת כתנאי לאישורי בנייה אולם גם הם לא היו רלוונטים במלחמת המפרץ אם הם היו במרתפים או בקומת קרקע.
בשנים האחרונות התקצרו ההתראות בין האזעקה וההתראה לבין ה"בום" וההתגוננות עברה כאמור לחדרים אטומים או אפילו רק בחדרי מדרגות.
וכך לאורך הדורות הגענו ל"כיפת הברזל", ולצבע אדום.

במרחק של זמן מתקבלים בארכיון סיפורים ותיאורים מהמערכות השונוות, המזמינים חיוכים.
אחד מהם מקשר שני אירועים במרחק של שנות דור ואף יותר.
במלחמת המפרץ הראשונה נדרשנו להיכנס לחדרים אטומים. מספרת אחת מהוותיקות, המקלט שנבנה עשרים שנה קודם לכן כבר לא היה רלוונטי לסכנת הטילים עם החומרים הכימיים. נהפוך הוא, החשש מהגז השוקע למקומות נמוכים, אל המקלטים, דרש למצוא חדרים פנימיים מנויילנים ואטומים ובנוסף נדרשנו להיעזר במסכות נגד גזים.
הבעל, שעד האזעקה הראשון סרב לניילן את החדר בטענה שהסיכויים להיפגע פיזית גדולים מהסכנה להיפגע מהגז, החליט בכל זאת לניילן את החדר. בני הבית האחרים התארגנו בחדרון הקטן ואף ליוו את הסבתא בת השמונים ושש לחדר שהיה בתהליך איטום ולניילון, ובו בזמן גם לימדו את הסבתא לחבוש את המסכה. הישיבה עד להודעת השחרור מהחדר האטום נמשכה קרוב לשעה. התמונות והסרטון שצולמו בחדר מעלות חיוך למצב המוזר.
למחרת כאשר נשמע בלילה שוב אזעקה והלכנו להביא את הסבתא ממיטתה, מצאנו אותה שוכבת בחדר חשוך, מסרבת ללכת לחדר האטום בנימוק "אני לא צריכה ללכת לחדר אטום, כבר כיביתי את האור" ומהיכן הנימוק המשכנע? מהעובדה שבמלחמת העולם השניה כאשר האיטלקים הפציצו את תל אביב וצפונה לה, התבקשו גם תושבי השרון לכבות את האור. כיבוי אורות היתה "כיפת הברזל" דאז.

חשדנו שהסבתא העדיפה לשכב במיטתה במקום לצאת וללכת בקור ולהתקשט במסיכה הלא נוחה.
אבל לא המשכנו להציק לה.

במלחמת ששת הימים, נזכרת אחת החברות שהיתה אמא צעירה ותינוק בן עשרה ימים בחיקה על  חוויות השהיה במקלט והחשש לצאת.
וגם אז המשיכו השוחות  המכותרות בשקי חול להיות אמצעי התגוננות.
בחודש יולי השנה, במערכה הקשה שזכתה לשם "צוק איתן" למדנו ולימדנו את הילדים שיש להיכנס למקלט או לחדר ממוגן או להתחבא מאחורי קיר או להשטתח על האדמה ולשים ידיים על הראש ולשהות 10 דקות.
את מקומו של פעמון האזעקה העשוי מחישוק ברזל שהיה מזעיק בשעת צרה את כל החברים, מחליפות אתראות של סירנות המלוות בהודעות בתקשורת אבל הצבע האדום היה ונשאר צבען של המלחמות גם אם קוראים להן מבצעים או מערכות.
תמונת פעמון האזעקה לקוחה מחוברת "המנוף" של ארכיון קיבוץ גת.
הקיבוץ ששכן ב"גבעת הקיבוצים "הסמוכה לצופית הידועה בשם "העוגן"

ומה עם השלום?
וכאן מקומה של הסיבה השניה הטובה  ולאופטימיות הנושבת מעלוני "יחדיו" שהצטרפו אמש לאוסף הארכיון. ועמן התבטאויות על השלום שנכתבו בעלונים בשנים תשל"ח – תשל"ט (שלושה חדשים לפני חתימת הסכם השלום עם מצרים).

הקלקה על התמונה תגדיל אותה







יום שני, 2 ביוני 2014

חג שבועות על ציר הזמן


 1949 - בבית הספר -כיתות ז - ח 
רשימה זו – ה – 50 במספר בבלוג הארכיון, מוקדשת לחג הביכורים שמועדו חל ביום החמישים (שבעה שבועות ועוד יום) לספירת העומר. סמיכות כתיבת פוסט זה לחג שזכה להכיל שמות ואיפיונים יותר מכל מועד אחר, הביאה לבחירת נושא הרשימה: חג שבועות על ציר הזמן 
התמונה משנת 1937, של ילדי בית הספר ליד הבניין ההולך ומוקם במרכז המושב, היא התיעוד הראשון שיש בארכיון לחג שבועות כמו גם לבניית בית הספר.  כל אחת מהתמונות האחרות מתעדת כמובן את הזמן והמקום כולל האווירה. בנקודת הזמן בו התרחש האירוע והן מדברות בעד עצמן.
לתשומת לב
הקלקה על תמונה - מגדילה אותה.
תחילה נזכיר את השמות המאפיינים את החג בישובים החקלאיים, הלא הם: 

חג הקציר וחג הביכורים 
עיון חטוף בויקיפדיה מעלה את "קציר" השמות הנוספים דלהלן:"חקת שבעה" קיצורם של כלל שמות החג:
חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הקהל.
כינוי נוסף שניתן לחג הוא
 חג המיםמכיוון שילדים ונערים נוהגים לעשות בו מלחמות מים  בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה
ומכיוון שבמושב חקלאי אנו חיים, נייחס את האיזכורים לחג בתוספת תיעוד בתמונות מידגמיות לגלגוליו של החג על  ציר הזמן. 
1940 חג הבאת הביכורים בהשתתפות אברהם הרצפלד

כתבה מתוך עיתון דבר מיום 14.6.1940 עמוד 6 


"בשנות העשרים החלו חלוצי העמק להחיות את טקסי הביכורים של היהדות העתיקה. החזרה לארץ המקרא, קדושת החקלאות ואידיאל עבודת הכפיים נתנו דחף רוחני חזק לחדש את חג השבועות כחג הביכורים,פשוטו כמשמעו.
יש להדגיש שבשנים הראשונות התנהלה התהלוכה של ישובי עמק יזרעאל באיסרו חג שבועות ולא בחג עצמו
."  
מתוך אתר חגים

גם במושב צופית כבישובים חקלאיים אחרים קיבל החג תשומת לב ייחודית
. במשך עשרות שנים אופיין החג בטקסי הבאת הביכורים שבהם נפדו הביכורים והתרומה הועברה לקהק"ל. 

הטקסים בוימו כשיחזור של הבאת הביכורים לבית המקדש עם "כהנים", ריקודים, שירים, מחללים בחליליות וכרוז. התפאורה כללה חבילות חציר, "שערים" עשויים מענפים ירוקים,  שדרכם נכנס הקהל לאיזור האירוע. 
1939 - בשטח שממערב ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית


1941 - בשטח שממערב ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית
החזרות של הריקודים והשירים נמשכו במשך כמה שבועות. הלבוש הלבן היה חובה. לפעמים זכה גם הראש לכסות של כובע ולפעמים החליף סדין או חיתול לבן את הכובע והזר על הראש היה כמובן חלק מהלבוש.

 1937 - הקומה הראשונה בבית הספר כבר קיימת והשנייה בבנייה


1949 - תזמורת החליליות של בית הספר בניצוחו של רפי בן משה - המלווה באקרודיון

1954 בנות כתה ז-ח בריקוד הכהנות בשטח של מגרש הספורט

חג שבועות בשדרות ראובן בכניסה לצופית 

מקום הטקס  
היו שנים בהם התקיים מערבית  ל"דרך ההתיישבות" מול הכניסה לצופית בכביש 554 דהיום,  במשותף עם רמת הכובש, גן חיים ותושבים אחרים שחיו בשכנות. 
בשנים אחרות התקיים הטקס בבית הספר ובחלק מהשנים היה טקס משותף ליישובי המועצה האזורית
השרון התיכון שהתקיים בבית ברל או בסמוך לו. היו שנים שהתקיים במגרש הספורט ב"הרחבה" ברחוב הקשת דהיום. 
גם "שדרות ראובן" – בכניסה למושב ברחוב "מעלה הגן" היוו במשך שנים אחדות מקום להתכנסות ולקיום הטקס. 
בעשורים האחרונים חזר מגרש הספורט.הגדול ב"הרחבה" להוות את מקום ההתקהלות ואופי החג והטקסים השתנה:
התהלוכות משמשות ליצוג ענפים ונושאים שונים שחלקם קשור לחקלאות וחלקם לסדר היום הארצי.
מילות השיר."מי ברכב מי ברגל מי יצעד בסך.." משקפות יותר מאשר "סלינו על כפינו הבאנו ביכורים.."
 מנהג התזת מים כבש מקום (של השתעשעות ) בחמש השנים האחרונות. 
מחזורי ילודה שגדלו עם התוספת של "שכון בנים" הולידו נוהג חדש ומרגש של הבאת התינוקות שנולדו בשנה שחלפה לקדמת הבמה והם הם הביכורים העכשווים. 
על הבמה מופיעים ילדי גן וכתות היסוד בריקודים ושירי חג. כל שכבת גיל מקבלת עגלה ואותה מקשטים בבקר יום התהלוכה לפי נושא נבחר. בנוסף מצטרפים לתהלוכה באופן עצמאי חקלאים המציגים את ענפי הייצור שלהם. 
מנחה האירוע הוא המחליף של הכרוז המסורתי והוא המודיע על סדר ההופעות. 
הצד הגסטרונומי מוסדר בתשלום שחלקו לכיסוי הוצאות וחלקו לכיסוי מפעלי נוער. 
בשנה זו החל נוהג הבאת ביכורי התינוקות

החל משנת 2005 נכנס מרכיב שאין לו כל קשר עם חג הביכורים ואף לא עם חג הקציר ולא עם כל שם אחר מהשמות המסורתיים של החג – המיתקנים המתנפחים. 
אין ספק שהשם "הקהל" המשויך לחג מתקיים, והמתנפחים תורמים להתקהלות של התושבים במקום ושל אורחים כמו גם המרכיבים האחרים של החג.


  
2013 - תותים - בשירה וריקוד

עגלת פרי הדר 
לפני שנתיים, בתשע"ב, נוספה תצוגה של כלים חקלאיים שהקדשנו לה מקום בבלוג זה בשם "מחזירים את הצבע הירוק ללחיים של שבועות".
נסיים באיזכור מחג השבועות תשע"ג, שנת השמונים למושב, שהכיל את המסורות שהצטברו לאורך השנים:
תנובה חקלאית : חלב, פרות וירקות, תהלוכה עם עגלות מקושטות, כלים חקלאים ו"שפריצים" של מים, טקס על הבמה כולל הופעות, ברכות לתינוקות שנולדו, לבני המצווה ולמתגייסים לצ.ה.ל , מתנפחים וקהל רב.
הקישור לאלבום שבועות 2013 כולל גם את ההכנות :
https://plus.google.com/photos/102010924643542648889/albums/5880666876618879425?banner=pwa
עוד אלבומי שבועות מהשנים 2003 – 2013  בגלריה של אתר המושב http://www.tsofit.org.il/wqd/
ותמונות מאוספים משפחתיים https://plus.google.com/photos/102010924643542648889/albums/5879233621914187297?banner=pwa
ואמרו כבר רבותינו:  וחג שבועות תעשה לך




יום שלישי, 29 באפריל 2014

הצדעה לשורדים את התופת

רשימה זו מוקדשת לאלה מבינינו שעברו את התופת ושרדו.
32 משפחות הגיעו למושב לאחר קום המדינה בחפשם אחר מקום בו יוכלו להקים בית ומשפחה.
רובם עברו גם אחרי המלחמה תלאות רבות ואף נאלצו לשהות במחנות שהקימו הבריטים בקפריסין.
שם ראו את הארץ מנגד ואליה לא יכלו עדיין להגיע.
המושב בן החמש עשרה ששרד את מלחמת הקיום המקומית קלט אותם בשמחה וכעבור עוד כמה שנים זכו להגשים את החלום לבית ולנחלה ושם הצטרפו לכלל המתיישבים שסיפקו מזון למדינה הצעירה שקלטה בבת אחת מאות עולים.
לא לכולם התאימה צורת החיים והם עברו לחיות במקומות אחרים.
כעבור עוד 15 שנים כשהמושב ציין 30 להיווסדו, הוחלט לכתוב ספר ולהקדיש פרק מיוחד לסיפורם של השורדים. הפרק נקרא "
מהתופת לחיים חדשים" והוא צבר סיפורים אישיים של אלה החיים עמנו כאן. כל סיפור בפני עצמו הוא תיעוד אישי קשה וכולם יחד מציגים חלק מהמסכת הכללית שהתנסו בה באירופה במלחמת העולם.
בהמשך הגיעו אלינו עוד חברים ותושבים, שהיו ילדים ועברו בדרך זו או אחרת את המלחמה.
לידיה אברסמון
http://www.tsofit.org.il/b23/ היתה רק בת שבע כשגייסות היטלר פלשו לפולניה, כאשר בבוקר בהיר אחד הופיעו מפציצים גרמניים בשמי העיירה שהפציצו ללא רחם.
צ'רנה ודוד אהרון
http://www.tsofit.org.il/awn מספרים כי יחד עברו את כל מדורי הגיהנום, נשארו בחיים.
רחל הפלינג
http://www.tsofit.org.il/a2m/  מספרת כי : בקיץ 1941, ביום ששי אחד לפנות ערב, נסוגו הרוסים מצ'רנוביץ והגרמנים באו במקומם. קבלת הפנים הראשונה שערכו ליהודים היתה עקובה מדם.
אליהו פרסטר
http://www.tsofit.org.il/6g7/   מספר כי כשקלגסי היטלר החריבו את עיירת מולדתו דוברא היה רק בן שלוש עשרה.
חנה צחור ששהתה בבלוק הניסויים של מנגלה, הסכימה רק בשנת 2003 לספר את מסכת הזוועות שעברה. סיפורה פורסם לראשונה ב 29.4.2003 במעריב http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/470/520.html

אלה השורדים החיים איתנו גם היום.
מדי שנה הם או צאצאיהם מגיעים לטקס ומדליקים נר זכרון. המושב גדל ונראה כי מעטים מבינינו קראו  את העדויות שתועדו בספר צופית שהוקלד כטקסט דיגיטלי והועלה לאתר המושב, פרק י'
http://www.tsofit.org.il/5mr/ .  

 הסיפור המיוחד של הקמת האנדרטה כפי שתועד בארכיון מובא באתר המושב בפרק מיוחד. 




   


יום שבת, 22 במרץ 2014

איך זה קרה ?


ליונתן גפן 
יש תשובה לשאלה "איך שיר נולד?" . 
לאה נאור יודעת לתת מענה לשאלה "איך קיבלו את התורה?"  בשיר - "ככה בדיוק קרה". 

אבל אנחנו מתמודדים עם שאלה אחרת - שאלה מקומית והסטורית -  "איך זה קרה?"

איך נוסד המושב ואיך מספרים את תולדותיו?
השנים עוברות והוא לא קופא על שמריו.
שרים לו שירים וחוגגים לו ימי הולדת
אבל איך מחברים את הכל לתמונה כוללת?

איך מעבירים את תולדות הימים בעזרת מילים ?
מילים שהיו חלק מההוויה ועברו מן העולם עם חלוף הזמן?

החל ממילים פשוטות יום-יומיות כמו פתיליה, אידיאל, פיילה, וספרטור, 
עבור דרך מושגים כמו "עליה ליגאלית" "כנופיות", ועד למושגים מקומיים כמו " הזקן" "החמור של קוסובר" "הים של גינזבורג" או "הים של אורי" ומה למדנו מ"הפר של גובר"?
ואיך מסבירים מה זה "חיפושים באוטובוס" כשמתכוונים להברחות של מזון מתוקצב ומפוקח? 
ואיך מספרים לדור שעומד כל הלילה בתור לרכישת אייפון חדש, שפעם חיכו בתור לבוקסות ומיכלים כדי לקטוף תפוזים?   

בני צופית וחברים ממיינים את התפוזים שהגיעו בבוקסות לבית האריזה
ציירה לחג העשרים של המושב- אהובה גרייבר



ישראל זומר רוכב על החמור

ואיך מסבירים על מכסות ביצים, על מדגרה ועל המחלבה? יצרניה וצרכניה? על "גאולת קרקע" ועל כך שקק"ל הקיימת בזכות תרומתנו , הפכה כלי בידי המבקשים לנשלנו? 
ו"עמדות" או "סליקים" וגם "כחול לכביסה" או "ארון אויר" ? 
ואיפה זה "גבעת הקיבוצים" או  "העוגן?" ולמה הם נקראים כך? מתי, למה ואיפה חגגו את חג הביקורים  הגדול ולכבוד מה?
הקלקה על התמונה תגדיל אותה

ואיך מסבירים עבודות חקלאיות כגון "פתיחת גומות" או עבודות ביתיות כמו "תיקון גרביים"?
ומה על מסתננים, פדאיונים? וסתם גנבים ומה ההבדלים?
ואיך גויסו לשרות מילואים גם מכוניות ואפילו חמורים?
ואיך מסבירים שפעם לא היו כבישים ואפילו לא מדרכות
לא טלויזיה, לא טלפונים ואפילו לא מחשבים???
איך מגייסים מילים, מושגים,  תמונות וזכרונות לספר על "אותם הימים ועל מה שהיה"
כדי לרקום תמונה שתתן את התשובה לשאלה - "איך זה  קרה ?".

           

  
 "לא קלה הדרך, לא קלה"
אבל, בחודשים אלה, שוקד צוות הארכיון יחד עם החוקר והכותב , יואב רגב,
ללקט, לנפות, לחבר ולספר את ספר לידת המושב והתפתחותו.


ואם יש לכם עוד מילים, מושגים וסיפורים, שילחו לנו ואולי יכנסו לספר "דברי הימים" ברבות השנים.
לכתובת: arctsofit@gmail.com



יום חמישי, 6 בפברואר 2014

מה טמון בתמונה ?



כולנו יודעים לצטט את הפראזה – "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים" אבל לאחרונה גילינו שתמונה אחת יכולה לעורר שיח של אלפי מילים וזכרונות.
תמונה אחת יכולה להציף סיפורים וחוויות. תמונה אחת מאמתת או סותרת עובדות ומעוררת שאלות.
המפעל היפהפה של "ישראל נגלית לעין" מוכיח זאת. רשימה זו תתמקד בתמונה אחת קטנה שהגיעה בשנה החולפת לארכיון שלנו.
ביום 
בהיר אחד היא התגלתה. קטנה, צנועה ומשוננת בקצותיה, כמנהג הימים של שנות הארבעים. במשך עשרות שנים היתה מונחת בין דפי האלבום המשפחתי שהחליק ונפל מאחורי שידה כבדה שהסתירה ולא הסגירה את מחבואו. 
החלטה לשפץ את הבית חייבה הזזת השידה ואז הוא התגלה על אוצרותיו המצולמים. 
שמחתי להצטרף לבני המשפחה בדפדוף והעלאת זכרונות: 
"כך בדיוק זה נראה", ו"מה מסתתר מאחורי הלול?" ועוד כהנה וכהנה תגובות. 
לפתע ניתפשתי לאחת קטנה עם קצוות משוננים
"מה זה?!"
"מתי היה בצופית שער ברזל  עם הכיתוב 
צופית חסר י' ?! 
"מה מסתתר מאחורי השער?" ו"למה דבורה עומדת על יד השער עם דודי?" 
משקפיים וזכוכית מגדלת נשלפו והתחיל מסע השערות: 
 מה מסתתר מאחורי (או מלפני) השער, של מי הבתים הנראים בתמונה?
האם הבית השני מצד שמאל הנראה הוא גמור עם גג שטוח או בבניה בלי גג עדיין? מתי צולמה? 
סריקה מהירה שהגדילה את התמונה עזרה בפענוח חלק מהשאלות - 




י
ש גג והבית גמור. הדרך חולית ולא כבושה וממחישה את הסיפורים על הקושי לעלות למושב במעלה דרך הכניסה למושב (הנקרא היום "מעלה הגן") ועל הצורך לסלול כביש כדי שהמשאיות יוכלו לעלות בו.
אבל השאלות והתהיות הובילו לעוד שאלות וגם לסיפורים ששמענו מפ
י הגדולים :
"בוודאי היה בצופית שער עם הכיתוב צופית" "ועוד איך אני זוכר / זוכרת..."
השלב הבא היה
חיפוש בפרוטוקולים,  שם נמצא איזכור על הצורך להתקין שער ובהמשך גם על הצורך לתקן את השער. משמע, אכן היה שער .
ו"בטח, היה שער ועל יד השער היה קיוסק שמכרו בו סודה, סיגריות, סוכריות וכל מיני דברים" שילדים ומבוגרים לא צריכים אבל אוהבים והיה גם ספסל על יד הקיוסק.
על שניים מהסיפורים נתעכב:
סיפור הקיוסק והגרמני מספר כי המוכר בקיוסק היה גרמני וכשפרצה מלחמת העולם השניה עברה שמועה שהוא מרגל גרמני. באותו יום עוד טרם הספיקו לברר את נכונות השמועה, נעלם האיש ונעלמו עקבותיו אבל תכולת הקיוסק נשארה...
הסיפור השני מספר על "שכר ועונש" במעשי קונדסות של הילדים.
"היינו נוהגים להתגנב לקיוסק ו"לסחוב". פעם אחת בשעה שהיינו בפנים, התיישב זוג נאהבים על הספסל ומכיוון שלא רצינו להתגלות נשארנו כלואים כמה שעות בפנים. 
ועוד -
היה מי שטרח להזכיר בהצביעו על המקום בתמונה,  "כאן, יותר מאוחר, היתה הבריכה שכל הנכנס בשער היה צריך לטבול רגליו בליזול כדי למנוע התפשטות מחלת הפה והטלפיים". והיה גם "גילוי מדהים" של מישהו שהגיע לכאן לפני שנים מעטות: "אוי, לא היה כביש, היה חול". אכן גילוי מרעיש !
אהבנו את התמונה והתרפקנו עליה ועל הזכרונות והסיפורים שעוררה.
היא נכנסה לפנתיאון התמונות של מרכז המורשת והתיעוד בארכיון המושב.
ויש גם פרק המשך - פגישה משפחתית בפער שלמעלה משבעה עשורים
פרק זה נוצר בחג השמונים כאשר הודפסה התמונה על שמשונית גדולה שמוקמה בכניסה למושב, במרחק כמה מטרים מהמיקום ההסטורי שבו היה השער ובו צולמה.
תומר, הנינה של דבורה, נעמדה יום אחד ליד התמונה והצטלמה מול הסבתא רבה. כך נפגשו השתיים במרחק זמן מעל שבעים שנה.


יום שבת, 28 בדצמבר 2013

כנס 80 להתיישבות האלף – הצדעה למורשת

יוזמת הארכיון בשיתוף עם המועצה לשימור אתרים - והפעם התיעוד יספר בעזרת המסמכים והקישורים הבאים:

1. תודות לשותפים בהפקת הערב והצלחתו כולל תיעוד ראשוני צנוע :
2. ההזמנה שנשלחה והופצה לכל ישובי התיישבות האלף ולתפוצה של המועצה לשימור אתרים. 3. קישור לשני החלקים שהועלו ליוטיוב:
חלק א - מתעד את הברכות  ואת ההרצאה הראשונה של ד"ר אסתר גרבינר על בתי עם בישראל, בעיקר לפני קום המדינה.
חלק ב – מביא חלק מהופעת חבורת הזמר של צופית ושתי ההרצאות הנוספות:
האחת של ד"ר רינה אידן על התיישבות האלף והשנייה של אדריכל צביקה פסטרנק על המורשת כמנוף למיזמי תיירות.
4. מצגת שהוקרנה בתחילת הכנס ובהפסקה ובה תמונות ששלחו ישובי האלף. התמונות מתעדות את ראשיתם של הישובים ותמונות הווה.

1. 



2. ההזמנה 





3. קישור לסרט המתעד את חלקו הראשון של הכנס
 חלקו הראשון של כנס התיישבות האלף


4.  דף הכנס בגלריה של אתר צופית  
כולל מצגת הפתיחה המכילה תמונות מהישובים שנכללו בתכנית "התישבות האלף".

ולסיום כדאי להדגיש כי היוזמה לכנס ה - 80 נולדה ע"י הארכיון כמחווה לכנס העשור שהתקיים בבית העם של צופית בשנת 1943.  
חומרי הארכיון מכנס העשור היוו חלק חשוב בתכנית הכנס והוצגו בו הן בדיבוב, והן באיזכור המברכים והן בקריאה של קטעי ברכות שנאמרו אז.
הכנס התכתב לא רק עם כנס העשור אלא התייחס גם להיבטים של שימור ושל המורשת כמנוף תיירותי.

יום שלישי, 8 באוקטובר 2013

הארכיון ומנהרת הזמן בחג ה -80 למושב צופית



להצלחה, כך אומרים, יש הרבה אבות ואמהות ואכן, זה מה שקרה לנו בחגיגת השמונים.
חג ה-80 למושב היה מקורי ומוצלח לפי כל קנה מידה והארכיון היה אחד מהאבות והאמהות. שותף פעיל בהכנות ובהפקה של החגיגה לרבדיה וחלקיה המגוונים וגם, כמובן, בתיעוד המהלכים לטובת הדורות הבאים. רשימה זו תתייחס מטבע הדברים לחלקנו .
כארבעה חדשים לפני המועד שנקבע, שהוא המועד המסורתי לחגיגות המושב, נבחרו המסגרת והפורמט לחגיגות.
בפגישה הראשונה שאליה הגיעו מתנדבים שנענו לקריאה- לקחת אחריות ולעזור בהפקת החגיגות, הגיעו גם נציגות הארכיון. הוצגנו ככתובת טבעית לקבלת עזרה וסיוע לשיחזור מה שנקרא בתחילה מוזיאון חי ובהמשך קיבל את השם – מנהרת הזמן

צעדים ראשונים - כך זה התחיל

המקום שנבחר לאירוע נבחר לא במקרה אלא בעיקר בגלל הסיבות שלהלן:
א. -  הגבעה - צופה על הסביבה כולה והסיבה שבעטיה נקרא המושב -צופית מהווה נקודה ציון הסטורית.- אסטרטגית -בטחונית, שבעקבותיה הוקמה כאן גם משטרת הנוטרים.
ב - המבנים שעל הגבעה: 

בריכת המים (1936) ששימשה גם עמדת תצפית וירי; המרפאה הראשונה (1938); בית העם (1939).
 
ג - בקרבת הגבעה נמצאים עדיין בחצר אחת מבני המשק המקוריים ששימשו כרפת ומקלחת, "בית האימון" לגידול אפרוחים ועוד.
ד- המקום מאפשר להכין גם את האמפיתאטרון הזמני שהוכשר לכבוד האירוע לכל התושבים והאורחים. 




קשה להגדיר במדויק את חלקו של הארכיון, אולם אפשר להצביע על התחומים בהם היינו מעורבים ותרמנו:
1. הפקת תמונות בחוצות. 



היו אלה תמונות מהארכיון שנדרשנו ברוב המקרים לסרוק אותן מחדש ברזולוציה גבוהה ואיכותית. תהליך מאתגר וומעשיר גם יחד: 
איך מספקים תמונה ברזולציה מתאימה לפורמט שצריך להנפיק כרזה על שימשונית בגודל של 2 מ'על 3 מ' מתוך תמונה שכל גודלה 7ס"מ על 10 ס"מ? או  - איך מנפיקים תמונה איכותית מתוך ספר שהודפס לפני 50 שנה  כאשר הגדלת ה –
DPI  בסריקה גורמת לטשטושה? או היכן מוצאים תמונה שנסרקה לפני כמה שנים ברזולציה מסוימת אבל לא מספיקה לכרזה והתמונה הוחזרה לבעליה וגם הם לא מוצאים אותה?
מצאנו פתרונות, למדנו עוד פרק בסריקת תמונות ונוצרו דילמות חדשות לא פתורות.
כך או כך, כשניתלו 32 הכרזות עם התמונות בחוצות, ע"י יורם יפה יו"ר ועדת תרבות עם בני נוער ומתנדבים אחרים, בשעות בלתי קונבנציונליות, 
התרגשנו כולנו , תושבים וגם אורחים. 
2. התבקשנו לספק סרטים שהומרו מסרטי 8 מ"מ וסרטי וידאו מאוחרים יותר מחגי מושב ומאירועים שצולמו לפני 35 שנה ואילך.
3. התבקשנו להנפיק קטעי טקסטים שהולמים את המוקדים השונים של מנהרת הזמן שכן הם המקור לפיהם שוחזרו המוקדים. וכל מיקבץ מובאות (ציטטות), הודפס על גבי לוח קאפה והוצב במוקד השיחזור הרלוונטי.
4. סיפקנו  סרטים מחגי מושב קודמים לפינת ההקרנה : מחג ה – 45 ומחג ה-70.
5. בפינת "סיפורים על הדשא" צרפנו ותיקים מספרים לקבוצות גיל וענין כדי שכל מספר יוכל לקבל תגובות ומשובים "זה לא היה ככה" או "נכון, וזה היה בבית שלנו, או..."
6. עזרנו בהנפקת מידע וציוד לשיחזור המוקדים וביניהם:  המרפאה,  יום כביסה , הבניית כתה ושיחזור שעור "קבלת שבת" עם הקופסה הכחולה, המפה והפמוטות,  בהתאמת חפצים וכלים ל"מזנון הפועלים" ולתחנת הנוטרים. וכמאמר השיר "ולפעמים החגיגה נגמרת" , ו"התחלנו את שירנו מהתחלה" או ליתר דיוק ממשיך צוות הארכיון לשקוד על שימור החפצים שחזרו ושהתווספו ועל תיעוד האירועים.
לא פחות מכך שמחנו על המודעות שגברה ושמביאה לנו מקורות נוספים המוכנים להעביר לנו תמונות ומסמכים שיש עדיין בבתים למען שימור המורשת של המושב.
תמונות המתעדות את האירועים ממשיכות להגיע ובקרוב יועלה גם סרט שיתעד את החגיגה אבל בינתיים העלינו שני אלבומי פיקאסה שפורסמו בפייסבוק של הארכיון ובאתר המושב מהם אפשר לקבל מושג על החגיגה.
כאן נביא מידגם קטן
לתשומת לבכם: הקלקה על כל תמונה מגדילה אותה


בתמונה זו מודגם השילוב בין המוקד המשוחזר למסמכים ההסטוריים המתארים אותו.
בתמונה ובמלל

הטרקטור הושאל ממוזיאון הטרקטורים בעין ורד והסיפור שהוצמד לו מספר את נסיבות הגעת הטרקטור הראשון למושב


בבית העם, בו שוחזרה כתה והודגם שעור "קבלת שבת" הוצגו תמונות ענק של תלמידי בית הספר
מהשנתונים הראשונים

כתת בית ספר של ילדי עובדים. השולחנות נבנו במיוחד לצורך השיחזור, ה"שלייקאס" נתפרו במיוחד וכך גם הלוח השחור
התפאורה וציורי החלונות שיחזרו את החלונות המקוריים.




התמונות ברקע של המוקד  ששיחזר "כלים בעבודת השדה" הופקו מאוסף ארכיון
במזנון של מטבח הפועלים הגישו מאכלים בהשראת המובאות שבלוח 

 


                             תמונות נוספות אפשר לראות ב -אלבומי תמונות מחג השמונים 

אי אפשר לסיים רשימה זאת בלי לציין את תרומת הרבים השותפים להצלחת האירוע ואולי מתאים לסיים זאת בציטוט דבריו של יגאל זקס שכתב וביים את האירוע בדף הפייסבוק שלו למחרת האירוע כשהתחילו להגיע התמונות והתגובות הראשונות:"את מה שקרה אתמול בצופית , המושב שבו  גדלתי, אפשר להגדיר כלא פחות מנס.
מעל מאה איש שהתגייסו ועבדו בהתנדבות בשביל ליצור אירוע בין דורי, חד פעמי, מרשים, ובעיקר מרגש.    בעידן האינדיבידואליסטי  שאנחנו חיים בו, חיי קהילה נמצאים בסכנת הכחדה, ואני מאושר לחיות
ב"שמורת טבע" שמגנה על הייצור הנדיר הזה.