יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

בעין הסערה, לפני, אחרי ובתוכה

אירועי החודשיים האחרונים במושב היו סוערים בהיבט הקהילתי ובהיבט האקלימי .
טולטנו וחוינו נזקים ומועקות שדילדלו את המשאבים הנפשיים.

קשה היה ואפילו בלתי אפשרי להמשיך בשיגרה. אמנם בארכיון עצמו היה נזק מיזערי אבל נותקנו מהחשמל במשך 48 שעות ובחלק של המושב אף במשך זמן רב יותר.
בנוסף לכך, נאלצה כל אחת מחברות הצוות להתמודד בביתה עם הנזקים ששיבשו את חיי היום יום ובהשלכות של הסופה במרחב הישוב.
עכשו  אספנו כוחות כדי להמשיך במסלול העשייה למרות שלא הכל חזר לתיקונו ובין שאר הפעילויות מורגש צורך לכתוב על שעברנו כדי שיהיה במה להיזכר בעוד זמן.
את שנת תשע"ה סיימנו בהרגשה טובה ובסיפוק על עשייה מבורכת ונתנו לכך ביטוי ברשימות הקודמות.
בחודש ספטמבר (כ"ד תשרי תשע"ה) אף השתתפנו בכנס השנתי הארצי של ארגון הארכיונאים במושבים ובקיבוצים שבחסות מרכז המועצות האזורית ואף תרמנו להפקתו. נושא הכנס הפעם היה:
  
חוקרים וארכיונאים בהתיישבות ומה שביניהם  ושמענו הרצאות עם דוגמאות מרתקות על מחקרים שנעשו בארכיונים של ההתיישבות השופכים אור על חשיבות התיעוד והשימור. 


בדברי ברכתה ציינה מיכל הנקין, יו"ר איגוד הארכיונאים בישראל, את העובדה שאנחנו, הארכיונאים בישובים הקטנים, בשונה מארכיונים גדולים, מכירים את האנשים שהתיעוד עליהם ובזכותם מטופל בארכיון.
ואכן, עובדה זו היא בעלת משקל ומהווה תמריץ לתיעוד וגם ברצון לרכז את החומר.
מדי פעם אנחנו פוגשים בתיעוד מרגש על אדם כזה או אחר בין אם אלה הם תעודות נייריות או תמונות.
מישהו הזכיר את השאלה הנשאלת מפעם לפעם: בשביל מה צריך ארכיון?"
ובכן, התשובה היא, "אתה לא צריך ארכיון עד שאתה נזקק לו..."   ו/או עד שבא חוקר וכותב על מה שנמצא בתעודות ונותן להם ביטוי.
אנו, צוות הארכיון, ניזון מהמשובים המתקבלים חדשות לבקרים כשמבקרים שונים מגלים או נזקקים לתיעוד חשוב או מגלים קיומו של חפץ נשכח או יקר.
וכדי שלא נשכח, החלטנו השנה לתעד את שנת
תשע"ו בתמונות.
כשהחלטנו על הנושא, חשבנו על תיעוד הטבע, הסביבה, הקיים והמשתנה לאורך השנה ע"פ חודשי השנה העברית. אבל, המציאות והטבע הפתיעו אותנו בתכניות משלהם ו"זכינו" להיות
ב"עין  הסערה" פשוטו כמשמעו ולכן גם קיבלנו מבול של תמונות ייחודיות לאירועים.
ניתן הפעם לתמונות לדבר בעצמן.



תמונות מייצגות מהסערה הקהילתית שהתרחשה כאשר התעוררנו בקר אחד ומצאנו
את 
שערי בית הספר נעולים בפנינו. בית הספר הנמצא בלב המושב במשך שמונים שנה,
לב - פשוטו כמשמעו, 
ולמרות העברת הילדים לבנין חדש מחוץ למושב ,הובטח שישרת את הקהילה ואת צרכי הציבור שלה
ואלה הם בני הנוער (גנ"צ - גן חיים - צופית) בפעילות, נמרצים ואחראים בהכנות לחג המעלות המציין את תחילת שנת הפעילות: יוזמים, מכינים ומציגים.


וזוהי כבר הסערה שהתחוללה בבקר יום ראשון שלאחר חג המעלות. התמונה צולמה מעבר לדלתות ולחלונות הזכוכית של מועדון התרבות כשהברד מכה בזעם על הזגוגיות.


כאן, כעשרים דקות לאחר הסופה, הנזקים בשטח



עץ הברוש הענק שניטע ע"י יוסף זכריה, כמגן מפני הרוחות בפרדס,
החזיק מעמד במשך שמונים שנה ונשבר בסופה 


פרדס עצי הטבורי של דני שחר, כשכל פרותיו על הקרקע.



והנזקים היו גם בבתים: רעפים, קולטי שמש, תריסים ורשתות נפגעו וכאן פרגולות שעפו והתרסקו בסופה


ומתבקש לסיים רשימה זו עם ציור של היונה, סמל השלום והסדר הטוב, שהוא גם דוגמה למשוב תודה ומחמם את הלב, על העשייה.
הציור הגיע משחורה גלידנר-ארונובסקי, אחת מילדי המושב הראשונים, בוגרת המחזור הראשון, שהודתה למושב, באמצעות הציור על הספר שהפקנו "צופית מושב בשרון".
הציור הגיע לפני הסופה וניתלה על הקיר ביום של הסופה.
הוסף רשומת תגובה