מפגש בין דורי לבני מצוה עם סבים וסבתות

הפרוייקט השנתי של שכבת בני מצוה מתקיים זו השנה הרביעית ע"י ההורים, מדירכי הנוער והוועדים המקומיים של שני המושבים: צופית וגן חיים.השנה (בינואר 2011) שולבה במסגרתו  יוזמה חדשה של צוות הארכיון בצופית .
אותרו סבים וסבתות לבני מצווה שנולדו או גדלו במושבים צופית וגן-חיים.
המפגש כלל כארבעים בנים ובנות מהשכבה, מדריכים צעירים של נוער גנ"צ  וכמה מהורי הילדים שעזרו בארגון האירוע והכיבוד.
הסבים והסבתות  שנענו ליוזמה התבקשו לספר לילדים חוויות הקשורות להיותם באותו גיל: על הלימודים, על העזרה במשק ועל הדרך בה הם חגג או ציינו את בת/בר המצווה שלהם וכדברי השיר "על אותם הימים ועל מה שהיה..."
הסיפורים קלחו וככל שהתחממה האווירה כך גברה ההתרגשות הן של המספרים והן של הצעירים ולא חסרו גם סיפורי משובה. ברקע הסיפורים שולבו ציוני דרך הסטוריים הדרושים להבנת ההווי באותם ימים. פער הגילים של המספרים בין הסב המבוגר ביותר לבין הסבתא הצעירה ביותר המפגש(שנמתח על פני 18 שנים), היווה גם הוא נושא מענין להשוואות בין דוריות.
לקינוח, תרתי משמע, הוגש כיבוד  בטעם של פעם שהעצים את החוויה המשותפת.המבוגרים נזכרו ב"כיבוד" שהוגש פעם והילדים נהנו כמו שנהנים תמיד מכיבוד.
האירוע תועד במצלמה ע"י אחד ההורים והסיפורים הועברו למשמרת בארכיון.
זאת גם ההזדמנות להודות למספרים ששיתפו בחוויותיהם: דוד אגמון ורבקה כץ מגן חיים, דודי דניאלי, יוסי סיני, יהודית קינר ויהודית ברכה מצופית.

להדגמה קטנה, יוזכר אחד מסיפורי המשובה. הסיפור קשור ברצון הילדים מאז ומתמיד לטבול במים ולשחות בימי הקיץ החמים.
היום, כאשר בריכות שחיה סובבות אותנו ומאפשרות לילדים מכל הגילאים להנות מהן וללמוד שחיה בהשגחה ובבטחון, יש לסבים והסבתות סיפורים על הדרך בה הם למדו לשחות ובעיקר באילו בריכות ובאילו דרכים התמודדו כדי להנות מהטבילה במים. את הסיפור הזה סיפר במפגש דוד אגמון.
בריכות המים שהיו אז בנמצא היו בריכות השקייה אשר היו מתמלאות ומתרוקנות בגבהים שונים לפי צרכי ההשקייה.
כדי להגיע למים היו צריכים לטפס על סולם שהיה צמוד לדופן הבריכה וגם בפנים היה סולם כדי להגיע לגובה המים המשתנה. סולמות אלה לא נועדו לילדים אלא למי שמשגיח על הבריכות ועל המים שבתוכם. ואחד הסיפורים קשור ל"משגיח מים" כזה שהיה "נוקשה" (לטעמם של הילדים) והיה מזהירם לבל יכנסו לבריכה. לפיכך, היו משאירים את הילקוטים והבגדים בערמה ליד הסולם וגם שומר תורן כדי שיזהירם מפני המשגיח במקרה שהוא מתקרב.
יום אחד, בדרכם בחזרה מבית הספר שכחו הילדים להשאיר תורן. כולם טיפסו ונכנסו למים. העונש ציפה להם כאשר סיימו את ההנאה והחליטו שהגיע הזמן לשוב הבייתה, אלא שאז התברר להם כי המשגיח לקח את כל הבגדים והילקוטים... עירומים רצו דרך הפרדסים הבייתה ושם "חטפו" מהוריהם...

ובזאת לא הסתיים הסיפור כיוון שנדרשו יומיים של משא ומתן עם המשגיח כדי שיחזיר להם את רכושם תמורת הבטחה בלתי חוזרת שלא ישובו לבריכה.

האם הלקח נלמד? זאת לא סופר. ...