יום חמישי, 6 בפברואר 2014

מה טמון בתמונה ?



כולנו יודעים לצטט את הפראזה – "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים" אבל לאחרונה גילינו שתמונה אחת יכולה לעורר שיח של אלפי מילים וזכרונות.
תמונה אחת יכולה להציף סיפורים וחוויות. תמונה אחת מאמתת או סותרת עובדות ומעוררת שאלות.
המפעל היפהפה של "ישראל נגלית לעין" מוכיח זאת. רשימה זו תתמקד בתמונה אחת קטנה שהגיעה בשנה החולפת לארכיון שלנו.
ביום 
בהיר אחד היא התגלתה. קטנה, צנועה ומשוננת בקצותיה, כמנהג הימים של שנות הארבעים. במשך עשרות שנים היתה מונחת בין דפי האלבום המשפחתי שהחליק ונפל מאחורי שידה כבדה שהסתירה ולא הסגירה את מחבואו. 
החלטה לשפץ את הבית חייבה הזזת השידה ואז הוא התגלה על אוצרותיו המצולמים. 
שמחתי להצטרף לבני המשפחה בדפדוף והעלאת זכרונות: 
"כך בדיוק זה נראה", ו"מה מסתתר מאחורי הלול?" ועוד כהנה וכהנה תגובות. 
לפתע ניתפשתי לאחת קטנה עם קצוות משוננים
"מה זה?!"
"מתי היה בצופית שער ברזל  עם הכיתוב 
צופית חסר י' ?! 
"מה מסתתר מאחורי השער?" ו"למה דבורה עומדת על יד השער עם דודי?" 
משקפיים וזכוכית מגדלת נשלפו והתחיל מסע השערות: 
 מה מסתתר מאחורי (או מלפני) השער, של מי הבתים הנראים בתמונה?
האם הבית השני מצד שמאל הנראה הוא גמור עם גג שטוח או בבניה בלי גג עדיין? מתי צולמה? 
סריקה מהירה שהגדילה את התמונה עזרה בפענוח חלק מהשאלות - 




י
ש גג והבית גמור. הדרך חולית ולא כבושה וממחישה את הסיפורים על הקושי לעלות למושב במעלה דרך הכניסה למושב (הנקרא היום "מעלה הגן") ועל הצורך לסלול כביש כדי שהמשאיות יוכלו לעלות בו.
אבל השאלות והתהיות הובילו לעוד שאלות וגם לסיפורים ששמענו מפ
י הגדולים :
"בוודאי היה בצופית שער עם הכיתוב צופית" "ועוד איך אני זוכר / זוכרת..."
השלב הבא היה
חיפוש בפרוטוקולים,  שם נמצא איזכור על הצורך להתקין שער ובהמשך גם על הצורך לתקן את השער. משמע, אכן היה שער .
ו"בטח, היה שער ועל יד השער היה קיוסק שמכרו בו סודה, סיגריות, סוכריות וכל מיני דברים" שילדים ומבוגרים לא צריכים אבל אוהבים והיה גם ספסל על יד הקיוסק.
על שניים מהסיפורים נתעכב:
סיפור הקיוסק והגרמני מספר כי המוכר בקיוסק היה גרמני וכשפרצה מלחמת העולם השניה עברה שמועה שהוא מרגל גרמני. באותו יום עוד טרם הספיקו לברר את נכונות השמועה, נעלם האיש ונעלמו עקבותיו אבל תכולת הקיוסק נשארה...
הסיפור השני מספר על "שכר ועונש" במעשי קונדסות של הילדים.
"היינו נוהגים להתגנב לקיוסק ו"לסחוב". פעם אחת בשעה שהיינו בפנים, התיישב זוג נאהבים על הספסל ומכיוון שלא רצינו להתגלות נשארנו כלואים כמה שעות בפנים. 
ועוד -
היה מי שטרח להזכיר בהצביעו על המקום בתמונה,  "כאן, יותר מאוחר, היתה הבריכה שכל הנכנס בשער היה צריך לטבול רגליו בליזול כדי למנוע התפשטות מחלת הפה והטלפיים". והיה גם "גילוי מדהים" של מישהו שהגיע לכאן לפני שנים מעטות: "אוי, לא היה כביש, היה חול". אכן גילוי מרעיש !
אהבנו את התמונה והתרפקנו עליה ועל הזכרונות והסיפורים שעוררה.
היא נכנסה לפנתיאון התמונות של מרכז המורשת והתיעוד בארכיון המושב.
ויש גם פרק המשך - פגישה משפחתית בפער שלמעלה משבעה עשורים
פרק זה נוצר בחג השמונים כאשר הודפסה התמונה על שמשונית גדולה שמוקמה בכניסה למושב, במרחק כמה מטרים מהמיקום ההסטורי שבו היה השער ובו צולמה.
תומר, הנינה של דבורה, נעמדה יום אחד ליד התמונה והצטלמה מול הסבתא רבה. כך נפגשו השתיים במרחק זמן מעל שבעים שנה.


הוסף רשומת תגובה