יום שבת, 10 בדצמבר 2011


ראיונות ותיעוד בעל פה שהתקיימו החודש

"לְכָל אָדָם יֵשׁ זִכְרוֹנוֹת כַּסֵּפֶר ... עַל כֵּן אֵלֵךְ לְאוֹר הַזִּכְרוֹנוֹת..."

כתב יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי
ואנחנו, אכן הולכים לאור הזכרונות כי התיעוד בעל פה מהווה השלמה לתיעוד הכתוב . הסיפורים והזכרונות האישיים מביאים את ההיבט האישי של המראוינים ותמיד מעשירים ומרגשים.
הפעם נציג רשמים משלושת הראיונות שקיימנו החודש ונשמח לקבל זכרונות נוספים הקשורים בסיפורים המובאים באמצעות "תגובות" לרשימה.
ברשימה משובצים קישורים חמים לתמונות באינטרנט הרלוונטים למראוינים ותמונות נוספות שצולמו או התקבלו במהלך הראיונות.
הראיון הראשון התקיים בחיפה בביתה של
חיה קולדני , שהיתה חברת המושב משנת 1939 ועד 1956 עת עברה לחיפה שם היא גרה עד היום.
הראיון השני עם
יוכבד אבן לבית ורנר, בת לדור המייסדים שהגיעו בשנת 1933 ושני בניה גרים במושב וכן חלק מהנכדים.
הראיון השלישי עם
מרים ודוד שרגיאן שקנה את הבית והנחלה ממאיר מכטינגר (שהיה ממייסדי המושב ונאלץ למכור ) ב – 1974 ושנים מששת ילדיהם ממשיכים לגור במושב.   


הראיון עם חיה קולדני     


חיה קולודני בצופית בשנת 1939
לאחר תיאום מוקדם עם ילדיה זיוה ואבי, התייצבו שלוש   חברות מצוות הארכיון : אראלה צוק רימון, יהודית ברכה וציפי לזר, לפגישה מרגשת בביתה בחיפה. הפגישה הוקדשה להעלאת זכרונות ולהחלפת מידע ותמונות

 סיפור ההצטרפותם למושב של חיה (תבל"א) ועל דב בעלה ז"ל אפשר לקרוא בדף הזכרון לזכר דב.
חיה  שלטה בשפה העברית והיתה אמונה על מלאכת יד וכך קרה שנקראה למלא את מקומה של המורה למלאכת יד ואחרי הכשרה שעברה המשיכה לעבוד כמחנכת וכמורה במשרה מלאה בבית הספר וגם כיום בגיל 98 ניתן להנות מכושר הביטוי שלה כמו גם מזכרונה הבהיר.
כמורה בבית הספר ניתן לראות אותה בתמונות מחזור החל משנת תש"ט. קירות ביתה מלאים בציורים פרי יצירתה וזכינו אף לקבל שתיים מיצירותיה כמתנה לארכיון.
חיה היתה סקרנית ורצתה להשלים מידע על חברים במושב לא תמיד היה ברור מי מראיין את מי...
התמונות המצורפות ממחישות את שהתרחש במפגש שסוכם וצורף לראיונות האחרים הנאספים ונשמרים במרכז התיעוד שלנו. 


יוכבד בביתה בזמן הראיון עם שלל אלבומים
הראיון עם יוכבד אבן לבית ורנר 
ראיינו: יהודית ברכה וציפי לזר 

 יוכבד, כפי שסיפרה בראיון, הגיעה למושב עם הוריה שהיו בין מייסדיו, בגיל שלוש וחצי. 
היא בוגרת מחזור ה'  של בית הספר. גדלה בתוך ההוויה החקלאית והבטחונית של הקמת המושב וחוותה את ילדותה ונעוריה תוך כדי הרתמות לעזרה במשק.
"עבדתי גם במשק. חלבתי, קצרתי ירק והבאתי אותו עם הסוס. לא כל החברים האחרים בני גילי עבדו במשק. לנו היה משק גדול ואני לא הייתי מפונקת. נהניתי מהעבודה. בשעות אחרי ביה"ס היינו בגדנ"ע. ... הפעולות היו בעיקר בשבתות ולעיתים התקיימו בגן מנשה".
שנה אחת למדה בבית ספר חקלאי
ואף התנסתה במשך כמה חדשים בקיבוץ אבל ליבה נמשך תמיד בחזרה אל המושב.
באותן שנים עבדו רוב בנות גילה במושב באריזת תפוזים בבית האריזה בקלמניה כפי שאפשר לראות גם בתמונה הנוספת 
כשהגיעה השעה, בתחילת שנות ה-50  התגייסו כל בנות השכבה לצבא. יוכבד שרתה בנח"ל במחנה 80 והמשיכה שם עד נשואיה לאריה.גם לאחר מכן המשיכה לעבוד בחקלאות בעיקר בגידול פרחים.
זוכרת שאת הכיבוד לחתונות ולאירועים כמו גם הפקתם עשו בכוחות עצמאיים. 




הראיון עם מרים ודוד שרגיאן 
ראיינו: ליליק זקס וציפי לזר

מרים ודוד משתייכים למשפחות שקנו את הנחלות ובאו במקום חברים שנאלצו מסיבות שונות לוותר על החיים במושב. במשך כל השנים התחלפו בעלי נחלות אבל בשנות השבעים עם התבגרותם של המייסדים והירידה ביכולת החקלאות לפרנס את המשפחה, התגברה התחלופה. בחלק מהמקרים עברו המשקים לבנים ובחלק נמכרו.
הראיון איתם מעלה מסך מעל פרק לא מוכר ומענין הן מההיבט האישי והן מההיבט הקהילתי.
דוד- עלה ארצה מאירן בשנת 1953, בגיל 19. באירן הייתי בתנועת החלוץ שם למדתי  עברית, בארץ לא היו לי חבלי קליטה. עבדתי בחקלאות ברשפון והתגייסתי לצבא בגיל 22 (בשנת 55).
אחרי הצבא הדריך בהרצליה, בבית שאן, בכפר נחמן ואחר כך, בשנת 1957 נכנס לעבוד ב"בזק" ברעננה אבל השאיפה היתה - התיישבות. גם ברעננה היתה לנו גינה. חיפושיו אחר משק הביאוהו לצופית. "קנינו את המשק ממשפחת מכטינגר ב 400 אלף לירות. מכטינגר היה בן אדם ישר, באתי עם עו"ד וכסף וקניתי את המשק. המשק עלה אפילו פחות מבית בכפר סבא. כדי לממן את רכישת המשק, עבדתי שעות נוספות בבזק, וגם בחקלאות ברעננה".
מרים – נולדה באירן בשנת 1943 ועלתה בשנת 1957 עם המשפחה.
"לא ידענו עברית, למדנו שם רק קרוא וכתוב. הלכנו לאולפן בבית שמש, שם למדנו עברית. עבדנו ביהלומים. קרוב של אבי, שגם ברעננה הכיר ביננו, יצאנו כשנה ואז התחתנו, ב-62.  
בשנת 1974 באנו למושב עם 6 ילדים. היו לנו 3 חדרים, בשניים מהם גרו הילדים- 3 מיטות בכל חדר...".
לשאלות – מה ידעתם על צופית? איך נראתה צופית?, ענה דוד כי הוא התענין במושבים וקיבל המלצה על צופית והבין שהילדים יגדלו קצת יוכלו לעזור בעבודות המשק. היו להם שני ענפים: הפרדס והלול. בהתחלה היתה עזרה של אנשי המושב. לדוגמה, גינזבורג, השכן ממול, שהיה גם שכן בפרדס,  עזר מאד. הוא אמר: כל דבר הכי קטן שתצטרך, אל תתבייש. אני אדריך ואסביר לך. "זכור שאם לא תיתן לעץ (מים, דשן…) הוא לא יתן לך (פרי)". בנושאי הלול  פיש עזר לי. השכן גם פירגן כשהרחבנו את הבית ואמר שהוא שמח שהצלחתי לבנות ולהרחיב את ביתי.
מרים מוסיפה ואומרת כי למזלם נפלו לשכנים טובים.
בשנים הראשונות הלכנו לבית הכנסת בשכונת אליעזר. מדי פעם דוד החליף את החזן בשדה ורבורג. התפילה בבית הכנסת היא בנוסח ספרד. (יותר קרוב לאשכנזים מאשר נוסח המזרח). שמרנו על מטבח כשר. שחטנו את העופות בשיכון קפלן או בשכון עליה.
דוד ומרים מספרים על ההשתלבות החברתית: דוד בחוג כדורעף ומרים בחוג הזמר. מרים זוכרת שחוג הזמר הופיע בחתונה הכפולה של בני משפחת אבן. דוד היה חבר גם בוועדות משקיות בוועדת לול, בוועדת מים וגם בוועדת בית הכנסת, תחום בו הוא פעיל גם היום ובין המבקרים הקבועים בו.
הוא המשיך לעבוד בבזק במקביל לעבודת הפרדס.
מרים- הייתה ,"רק" עקרת בית וגידלה את הילדים וגם הלול עם 1000 המטילות היה באחריותה... את הביצים שיווקנו למחסן הביצים. את התערובת היו מביאים לנו. עד שקנינו טרקטור.
בעקבות הראיון נזכרנו כי  המתכון של מרים לאורז פרסי מתוק, זכה בתחרות המתכונים שהתקיימה בחג המושב, נובמבר 2005 ופורסם בגיליון מספר 2 של עלון "עלי צופית" בינואר 2006.

דוד שרגיאן, יושב למטה משמאל,
בבית הנשיא, עם אשת הנשיא, רחל ינאית בן צבי
עם סיום קורס מדריכי נוער בירושלים 
מרים, עומדת באמצע עם המשפחה בעלותם ארצה



שלושה ראיונות, שלושה סיפורי חיים מאלפים - פרקים בתולדות המושב.


הוסף רשומת תגובה